[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
עקה ונאקה

האבן שהייתה ממוקמת בדיוק מתחת הצלע השלישית, הצליחה בסופו של
דבר להעיר אותי. גם הקור העז תרם את חלקו, אך אני עדיין מיאנתי
לפקוח את עיני. הייתי משוכנעת שמדובר בחלום רע, אבל חששתי
להתעורר ולגלות שזו מציאות. היה זה משהו שהמוח שלי סירב לקלוט.
המשכתי לשכב עוד כמה דקות לוחשת לעצמי, זה רק חלום, זה רק
חלום, ואז הקול הצורם ליד אוזני הקפיץ אותי ממקומי.

"ל ק ו ם בטלנים," זעק קול מאנפף מאלפי רמקולים שהיו מפוזרים
ברחבי החצר, "לקום מטומטמים." מתחת לערמות של שמיכות מרופטות,
הציצו ראשים פרועים ומבועתים,  שהיו מחוברים לגופות צנומות
ורועדות.
"לקום," אנפף הקול, "מתחילים להתארגן."
מפה ומשם הזדקפו פנים עגומים,  בגדים שחוקים ושיניים נוקשות.
"הקשיבו, אני אקריא את השמות, ומי שאקריא את שמו ייגש למקומו
הראוי." לא  הבנתי דבר וחצי דבר ממה שקורה, אך שתקתי. במקומות
שכאלה אסור להתבלט.
החיוך שהתרומם מעל האופק נראה לי מוכר.  אבל התקשיתי לשים עליו
את האצבע, רק אחרי דקה נזכרתי שהוא דומה לירח, לא, לא בדיוק
לסהר אלא לחתול. הנה הזנב והנה הבטן והנה הזרוע. החיוך התמתח,
התמלא,  וחתול  גדול מימדים קיפץ מהעץ, התקרב מתנועע באצילות,
וזנבו מטייל בעצלתיים, מלטף את האוויר בתנועה שרמנטית. עוד
שנייה, והחתול שלף מכיס נסתר כמה ניירות, יישר אותם היטב על
בטנו השמנמנה, נעמד בפוזה והחל מקריא:
"אופידיאופוביה ואכלופוביה".
מתוך הקהל פסעו קדימה כמה נשים וגבר אחד.
"פנו ימינה והמשיכו עד הסוף, עצרו מתחת לשלט והמתינו," סינן
החתול מבין שיניו.
"מה קורה כאן?" אמרתי בקול רם. אויש,  שוב אני פותחת את הפה
ומתבלטת. ממש מסוכן להסתובב עם אחת שכמותי.
"אל תדאגי, לא כל אחד צריך להכיר את כל העקות שבעולם." סובבתי
את ראשי. הזקן לא הותיר  מקום לספק.
"פרוידלה? מה אתה עושה כאן? אני לא מאמינה,  א ת ה כאן?"
הגבר המזוקן, הלבוש בקפידה כצפוי, לא ענה. בחר להתעלם מפנייתי
הלא מנומסת ומשאלתי החצופה.
"רצית לדעת במה מדובר, הלא כן?" הוא שלף מקטרת והחל לפמפמה
באיטיות.
"ובכן,  אופידיאופוביה  זה פחד מנחשים, בעוד ש אכלופוביה
זה פחד מחושך. סובלת מהם?"
ראשי שלל בכל עוז את האופציות דלעיל, עד שכמעט נתפס לי הצוואר.
"השתגעת? אני מפחדת מנחשים או מחושך? להזכיר לך?  אני לא מפחדת
משום דבר." בליבי הוספתי כמעט, אבל בשקט, שלא ישמע.

בינתיים המשיך החתול לנופף בזנבו ולהקריא: "אלגופוביה".
קבוצת ילדים התרוממה,  ודהרה אל עבר השלט הצהוב שחנה בפינת
המגרש. ולידי לחש פרויד, "פחד מכאב." "כן, אני יודעת" לחשתי לו
בחזרה. מה הוא חושב לעצמו, שאם המציא את העקה, אז אחרים לא
יודעים כלום? ורגע, הוא באמת המציא את זה? אני כבר לא זוכרת.
"אמטופוביה," המשיך החתול במלאכת ההקראה, ופרויד לא מוותר
לי, "פחד מהקאה".
"אולי תסביר לי מה קורה כאן, ויותר חשוב, מה אני עושה כאן,"
התחלתי להתעצבן.
"לא כל כך מהר," לחש לי פרויד,  "תני לחתול הצ'שייר לבצע
מלאכתו כשורה."
ברקע המשיך החתול להקריא את ההקבצות שאליהן הצטרפו עכשיו מעט
אנשים כשברקע משמש לו פרויד כהד  "אנופטפוביה" (פחד מלהישאר
רווק); "אנטומופוביה" (פחד מחרקים); "ארכנופוביה" (פחד
מעכבישים).
"אה, את זה דווקא ידעתי."
"ואת לא סובלת מזה?" שאל - קבע בקול סמכותי.
"נייט, חלס, אולי תפסיק?" גערתי בו.
פרויד לצידי דווקא נשמע מאוכזב והחמיץ את עורו.
חבל היה לי עליו, אבל מה יכולתי לעשות, אני לא אדם פחדן כמעט
הייתי אומרת שאני סובלת מעודף אומץ,  איני סובלת מעקות מכל סוג
שהוא ו....
"אז מה את עושה כאן?" קרע את אוזניי קולו של החתול, "צריכה
להיות סיבה להימצאותך כאן, אחרת לא היית נמצאת כאן."
נזכרתי בציטוט מתוך הספר אותו קראתי בצעירותי, ונתחייכתי.
"מה את מחייכת? זה מצב נוראי," נהם החתול.
"אה , נזכרתי במה שאמרת פעם  לאליס, זוכר?"
"כשהיא אומרת לך 'אבל אני לא רוצה לחיות בין מטורפים', אתה
מגיב: 'אין לך ברירה, כולנו מטורפים כאן, אני מטורף, את
מטורפת'. 'איך אתה יודע שאני מטורפת?' שואלת אותך  אליס,
'זה ברור' אתה מגיב, 'כל מי שנמצא כאן הוא מטורף'.
"כלומר אם את  נמצאת כאן, יש לכך ודאי סיבה, ועכשיו צריך למצוא
אותה," מדווח פרויד בקול צלול.  "אתה תפסיק עם התיאוריות שלך,
מזמן מחקו אותך מעולם התיאוריות המשמעותיות. הכל אצלך ממבו
סמבו וטאוטולוגיה," הגבתי בכעס, כל החמלה שלי כלפיו נעלמה.
ראיתי אותו מתכווף ופניו מחווירות אבל די נמאס לי להיות הבייבי
סיטר האימהית שלו.
"טאוט מה?" התייפח החתול. "לא נותנים לי לבצע עבודתי כמו
שצריך, אני מתפטר."
"אבל איני סובלת מעקות," התעקשתי, "בחיי שמואל ויעקב וראובן,
איני סובלת משום עקה, אלא אם כן..."
"אלא אם מה?" התחמם החתול.
"אלא אם כן..

זוכרים את תחילת הסיפור הזה שלי ואיך הגעתי לכאן. לא רציתי
להתעורר כי פחדתי שמא אני נמצאת בחלום. אני חושבת שהכל קשור
בכך שאני לא רוצה לחיות בחלומות או באגדות, אז אולי זו העקה
שלי?"

"לא נשמע לי רציני," התקשקש פרויד מתחת לשפם. "לא שמעתי על
חרדה מפני חיים בחלום או באגדה."
"ואני דווקא מכיר המון שאוהבים לגור באגדות, סינדרלה ושלגיה
והזאב. כולם עושים כאן חיים משוגעים. אפילו  החתול במגפיים."
"אז אולי נלך הביתה?" אמרתי וקמתי ממקומי.
"לא כל כך מהר," הרעים קולו של פרויד. התיישבתי כנחושת נחש,
בעצם כנשוכת נחש.
"אבל, אבל, אין אני סובלת מקסנופוביה (שנאת זרים),  ואני
מסתדרת מצוין עם חברים וידידים כמו גם עם זרים לחלוטין. אין לי
שום דבר נגד הומואים ולסביות,  ההיפך הוא הנכון. כמה מחברי
הטובים הם כאלה, אז אין לי הומופוביה,  ובוודאי שאיני סובלת
מיודופוביה כי גם אני יהודייה," גמגמתי את נאום הכתר, "אבל
בעצם יש משהו קטנטן פיצפונציק  שאני חוששת מפניו, לא בצורה
היסטרית עם דפיקות לב, והזעות ופה מיובש וסיוטים, אבל בכל זאת
קצת מטרידה אותי המחשבה והידיעה שאעלם יום אחד, שלא יזכרו
שחייתי, ושאם יזכרו אותי, זה דווקא לא יהיה לטובה אלא לרעה.
יום שבו איש לא מגיב ליצירותיי הוא  יום לא נחמד, אז אולי זה
הסיפור."

החתול העיף מבט אל עבר פרויד שהחזיר לו מבט נוקב, שאומר,ש
שש... היא מתקרבת לפתרון.
"אז אולי אני כאן רק כתירוץ לכתוב עוד סיפור, לא טוב ולא רע,
רק עוד סיפור, שלא ישכחו אותי?"
פרויד התבונן בחתול וזה חזר  והתבונן בי, "את סתם מדברת
שטויות. אין עקה כזו,"  קבע נמרצות, "את  באמת כנראה הגעת לכאן
בטעות."

עצמתי את עיני, ניסיתי לספור עד עשר, תחילה מהר אחר כך
באיטיות, קדימה, אחת שתיים שלוש, ואחורה עשר, תשע, שמונה.
קיוויתי שברגע שאגמור לספור ואפקח את עיני, אשוב ואהיה במיטתי,
אבל שום דבר לא עזר. אני עדיין תקועה בין אנשים שסובלים מעקות,
פרויד שמסריח מטבק וחתול שמרבה להיעלם, ומותיר אחריו רק חיוך
שטני.

אבל מה אומר לכם?
התרגלתי
תבואו לבקר?





עקה - מצב של לחץ, שינוי בתנאי הסביבה, המצמצם את כושר
ההתמודדות והצמיחה  של יחיד או חברה
נאקה - אנחה קשה מתוך כאבים וייסורים












loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
התאהבת והיא
נעלמה גן עדן
הוא בדיוק ההיפך
מהמקום שאתה
נמצא


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/08 13:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה