תפאורה: מסך שחור ברקע.

דמויות:  
מערכה 1
אתם: האנשים ברקע.
אחת מכם: האישה במתומן הגדול יותר.
האיש החופשי: האדם בלי המתומן.
מערכה 2:
אורן: גבר צעיר
מעיין: אישה צעירה
מערכה3
אתם: האנשים ברקע.
אחת מכם:האישה במתומן הגדול יותר
אחד מכם: בן שיחה של אחת מכם.
האיש החופשי: האדם בלי המתומן.

מערכה 1

(אתם מסתובבים על הבמה, יוצרים קומוניקציה בלי להסתכל, רק
הדהודים של קולות ולחישות, מדי פעם צוהר נפתח לרגע ונסגר
בטריקה. אחת מכם מסתובבת בקדמת הבמה לבד. האיש החופשי נכנס
בצעד קל, מסתכל על אתם בלי להניד עפעף. אתם נרתעים ממנו. האיש
החופשי מביט באחת מכם ומתקרב אליה, מסתובב מעט סביבה והיא
מתכווצת בתוך עצמה במתומן.)
האיש החופשי: וואו! (מתיישב ליד אחת מכם על הרצפה ולא מסיר
ממנה את מבטו. היא רוכנת לכיוונו כמה שניתן בתוך המתומן. אחת
מכם פותחת לרגע את הצוהר, פולטת זעקה, סוגרת מהר את הצוהר
ומתכווצת לתוך עצמה בתוך המתומן.)
האיש החופשי: אל תפחדי! לא התכוונתי להבהיל אותך. אני יודע
שאת שומעת. (שהייה) אני יודע שאת מתעניינת. (שהייה)
אני יודע שאת שם! כולכם מתעניינים, כולכם ככה!
(שהייה) טוב. (האיש החופשי קם. מסתכל לצדדים.) טוב,
לפני שאני אמשיך רק רציתי להגיד שחבל שאת ככה כמו כולם. רק
חיפשתי מישהי קצת אחרת. מישהי חופשייה. (אנחה) טוב נו.
(מתחיל ללכת)
אחת מכם: לא! (האיש החופשי מסתובב חזרה) אל תלך. (הוא
מתיישב שוב על הרצפה לצדה)
האיש החופשי: זאת התפתחות מעניינת! (צוחק ונשען אחורה)
זה בסדר, מעניין זה טוב! די משעמם לי, את יודעת. (מתחיל
להתבונן סביבה, מנסה להסתכל לתוך המתומן.)
אחת מכם: לא! (האיש החופשי נרתע) די. (שהייה, האיש
החופשי נשען שוב לאחור) אתה. (שהייה)
האיש החופשי: אני מה?
אחת מכם: למה אתה יושב כל הזמן? אתה לא כל כך גבוה.
האיש החופשי: למה לעמוד כל הזמן? אין בזה טעם, רק הבל ורעות
רוח. (צוחק)
אחת מכם: כן, אבל...(שהייה)
האיש החופשי: טוב, את רוצה אולי לצאת משם? בואי, נראה אותך
קצת. כשתצאי תביני.
אחת מכם: טוב ונעים לי היכן שאני. חמים ונעים ולא מפחיד כלל
וכלל.
האיש החופשי: (בוחן אותה) אני לא מבין אותך! בואי החוצה!
ובכלל, לדעתי יותר מפחיד בפנים, לא רואים כלום! (שהייה)
טוב נו, אז תישארי שם. בואי נעשה משהו! משהו חדש! (מחייך)

אחת מכם: משהו חדש? לשנות, כוונתך?
האיש החופשי: אמממ... אפשר לשנות, אפשר להשאיר, אפשר מה
שרוצים! הנה, תראי! (קם בקפיצה, היא נבהלת.) אפשר לקפוץ!
(הוא קופץ) אפשר להתגלגל! (הוא מתגלגל) אפשר לרקוד!
(הוא רוקד) אפשר לעשות גלגול באוויר! (הוא מתגלגל
באוויר) ואפשר סתם לשכב ולהירגע קצת. (נשכב על הרצפה,
מתנשף ומחייך. כל הזמן הזה אחת מכם מביטה בו ועוקבת אחריו
בעיון.) עכשיו נסי את!
אחת מכם: אני אינני בטוחה. (שהייה) אני תוהה אם זה נכון.
(שהייה) טוב.
האיש החופשי: אז... אמממ... קפצי!
אחת מכם: לאן?
האיש החופשי: לאן שתרצי.
אחת מכם: מה זאת אומרת?
האיש החופשי: זאת אומרת, לאן שתרצי לקפוץ.
אחת מכם: למעלה?
האיש החופשי: כן, זה רעיון טוב!
אחת מכם: אנסה! (מחייכת. מנסה לקפוץ ולא מצליחה בגלל
החבלים.) אוי! (נופלות פניה והיא פורצת בבכי.)
האיש החופשי: אל תבכי! לא, די, בבקשה אל תבכי. אבל למה המסכה
שלך מחייכת ואת בוכה ופוחדת? נסי להוריד את החבלים. הם לא
נראים לי נוחים.
אחת מכם: אני איתם כבר שנים, הם נוסכים בי אומץ וביטחון.
(אורות יורדים. אורות עולים. האדם החופשי בבגדי עבודה
דהויים, יושב לצד שולחן בית קפה שמצדו השני יושבת אחת מכם
בחליפת עסקים מסוגננת למשעי.)

אחת מכם: זה די מובן מאליו! איך אפשר אחרת? אתה לא יכול
פתאום לחשוב באפיקים שונים אחרי כל כך הרבה שנים!
האיש החופשי: (צוחק) ברור שכן, הרי אני משתדל לחשוב על
כל דבר אחרת כל חמש דקות!
אחת מכם: אוי, הרי זה מגוחך!
האיש החופשי: אפשר אחרת, את תראי! רק צריך לנסות!
אחת מכם: אבל זה לא קל. זהו נטל.
האיש החופשי: מחשבה היא נטל. כמו שאמר מישהו שאינני זוכר את
שמו: "חירות היא אחריות, לכן מפחדים ממנה רוב האנשים."
אחת מכם: אולי אתה צודק. (אנחה. שהייה) אז מה אתה עושה
בימינו?
האיש החופשי: ימיכם? אני הייתי בטוח שאלו גם הימים שלי!
(צוחק) אני כרגע שקוע בציור חדש. את יודעת, לשחרר יצרים,
לצייר את עצמי החוצה. את צריכה לנסות גם!
אחת מכם: אני?! (מגחכת) זהו לא התחביב בשבילי. ובנוסף
אין לי הזמן או הכסף או המקום בדירתי להשקיע בכך.
האיש החופשי: אז נסי את כוחך בכתיבה. את מתנסחת יפה מאוד בעל
פה ואני מוכן להתערב שגם בכתב.
אחת מכם: אני יודעת לנסח מכתבים רשמיים ומסמכים. זה לא
בשבילי, כתיבה ספרותית.
האיש החופשי: אז מסמך את יודעת לנסח ואת עצמך לא? צורה לך!
אחת מכם: אני יושבת פה כבר כמה דקות ותוהה מתי תואיל בטובך
לומר לי את שמך!
האיש החופשי: טוב (שהייה)
אחת מכם: אז מה שמך?!
האיש החופשי: מה זה חשוב?
אחת מכם: שאדע איך לקרוא לך.
האיש החופשי: אבל אז תכלאי אותי בשם הזה! עדיף לי ככה. פשוט
תדעי שאני אני.

(תפאורה מתחלפת שוב. אחת מכם מכם מתפתלת בתוך במתומן הסגור
בייסורים תוך כדי שהאיש חופשי צוחק למסכה שתלויה על המתומן
מבחוץ)



מערכה 2

תפאורה (חדר. מיטה מבולגנת. שידה עם מעט ספרים עליה
ומגירותיה פתוחות שבגדים מבולגנים נשפכים ממנה. בצד השני שולחן
מבולגן מלא ספרים פתוחים וניירות. על הרצפה שטיח)

אורן: (מתהלך לבוש תחתונים בלבד מצד לצד על השטיח.) אני
לא יכול יותר! כמה אפשר, כמה?! כמה אני יכול לשאת את זה? מה את
חושבת, שכיף לי עם זה?! שאני נהנה ככה?! ממש לא! אני לא מסוגל
לזה! את יודעת מה אני כן מסוגל?! אני יכול לעשות הכול! אני
יכול לעשות הכול אבל לא נגדך! ככה זה לא יעבוד! את רוצה חידוש,
את רוצה זרימה! טוב, אז נאה דורש נאה מקיים! אי אפשר ככה שרק
אני אתן ואנחש ואהיה הכי הכי בעולם ואת לא תתני אפילו רמז! הרי
זה מתסכל ופוגע! תפסיקי לא לנסות להבריח אותי! אני איתך! אם את
רוצה שאני אשאר אז תפסיקי לנסות לא להבריח אותי! כמה אפשר?!
אני אשאר! לא משנה מה תגידי תעשי או תחשבי! אני אשאר, הוכחתי
לך את זה בכל כך הרבה דרכים ואת עדיין לא מוכנה לבטוח בי ואני
כבר לא יודע מה לעשות! תפסיקי להתבייש ולהסתגר! אני מוכן לקבל
הכול, לשנות אצלי הכול, אבל בשביל לקבל אני צריך שתחלקי!
שתגידי! (עוצר, מסתכל עליה, מתנשף.)
מעיין: אורן (שהייה) אני לא יכולה. אל תכריח אותי. בבקשה
אני לא רוצה ל...
אורן: לדבר! את לא רוצה לדבר?! הרי זה מה שהביא אותנו למצב
הזה מלכתחילה! את חשבת שאני לא אקבל אותך, ומה יש לי לא לקבל?
איך אני לא אקבל אותך אם אני... (שהייה. הוא מסתובב
ממנה.)
מעיין: אתה מה? אוי לא, אורן, אל תגיד לי את זה.
אורן: (מכסה את פניו בידיו.) איך אני יכול שלא לקבל אותך
כשאני אוהב אותך? מעיין, (מסתובב אליה) מה תוכלי להגיד לי
שהוא כל כך גרוע? קינאת באחת? לא אהבת את קרבתי לאחרת? בגדת?
רצחת? מה קרה?! רק תגידי! אנחנו נוכל לפתור את זה ביחד!
מעיין: אני לא רוצה. (שהייה) אני לא מסוגלת.
(שהייה). עדיף ככה! רק תעזוב אותי ככה ותלך! אני מתחננת
שתלך! (מליטה את פניה בידיה וצונחת למיטה.)
אורן: די, אל תגידי את זה! אני לא יודע מאיפה באתי. אני לא
יודע איך זה קרה. הדבר היחיד שאני יודע הוא שאני פה איתך ופה
אני רוצה להיות! פה טוב וטבעי לי! אל תקחי לי את זה. בבקשה
תגידי לי שהכול יהיה בסדר. אני מתחנן!
מעיין: אתה לא יכול. לא עכשיו. בתחינה ממך, אני מבקשת, די!
אתה לא יכול להגיד שאני הכול בשבילך ואתה לא יכול בלעדיי. לא
עכשיו.אתה החלק הגדול בינינו! אתה שנינו!
אורן: אני לא כלום! יש לי אותך! אין לי בית או עבודה או
משפחה, רק אותך, ועכשיו את אומרת שגם אותך לא?!
מעיין: די אני לא יכולה יותר! (מתרוממת. שהייה.)
אורן: מעיין מה א...
מעיין: אורן שתוק! אני מספרת לך עכשיו! (שהייה) הלכתי
לניתוח פלסטי. לא אשמתך. לא רציתי את זה על המצפון שלך ופחדתי
לספר לך.
אורן: אני יודע! זה כי לא שכבנו...
מעיין: אני מצטערת.
(אורן יוצא החוצה בצעד תקיף, טורק את הדלת אחריו. מעיין
מתחילה ללכת בנתיב שהוא הלך בו. בוכה. מחפשת משהו מתחת לשטיח.
מוציאה בקבוק שתייה חריפה מתחת לשטיח. שופכת אותו על המיטה
ומוציאה קופסאת גפרורים מהשידה. נשכבת על המיטה, מדליקה
גפרור.)
מעיין: מה עוד יכולתי לעשות?
(מחזיקה את הגפרור עוד שנייה ומפילה אותו על המיטה. צורחת
כאשר המיטה מתלקחת בלהבות. אורן נכנס בריצה לחדר, זורק מבט על
המיטה, רואה את מעיין מתפתלת ובוכה מכאבים. מרים את הארנק שלו
מהרצפה, הולך באיטיות בראש מורכן החוצה וסוגר את הדלת
בשקט.)

מערכה 3

תפאורה : מסך שחור ברקע.

(האדם החופשי יושב בצד הבמה שעון על הקיר החשוף. בוכה. בצד
במה אחת מכם מדברת עם אחד מכם.)
אחת מכם: זה היה מדהים! כמה עוצמה! כמה רגש! כמה דמיון, איזה
אומץ! ממש הרגשתי את זה בתוכי! זה היה מרומם! (בפנים הדמות
נאבקת ומתייסרת)
אחד מכם: אני לא יכול להסכים איתך יותר! זה היה מרנין!
(בפנים הדמות נאבקת ומתייסרת)
אחת מכם: שלום! (פונה לאיש החופשי) מה קרה לך?
האיש החופשי: זה היה כל כך עצוב! כל כך רע!
אחת מכם: הרי זה היה מרנין! פיסת אמנות! הניתוח של הסצנה הזו
היה חוויה שלא חוויתי הרבה זמן! (בפנים הדמות מסתגרת נועלת
עצמה בפנים עם מנעולים וחבלים נוספים.) ממה לא נהנית?
הדיאלוגים? הטקסט החבוי? המוטיבים? (עווית חולפת בגופה עם כל
שאלה.)
האיש החופשי: אני לא יודע! לא טרחתי לנתח את זה. הנפש יודעת
ל...
אחת מכם: חמור שכמותך! אזי על שום מה אתה בוכה?!
האיש החופשי: הם היו כל כך יפים! וחדשים! הם לא ידעו!
(מתייפח יותר) מסכנים.
אחת מכם: אוויל! הרי זו מטאפורה! הפסק לבכות, טיפש אחד, נגב
את דמעותיך ועמוד איתן כבר! למה אני מבזבזת את זמני עליך?!
(מסתובבת והולכת)
האיש החופשי: לא, אל תלכי! (רודף אחריה מעט, כושל ונופל.
היא ממשיכה להתרחק כאשר הדמות בתוך המתומן נשענת לכיוונו וכמהה
אליו)
האיש החופשי: כנראה האיש החכם עיני רוחו בראשו.