לפעמים אני מרגיש שהחיים שלי הם כמו מירוץ מכוניות. המסלול
נקבע מראש וככל שהזמן עובר אני צריך להתקדם במסלול ולעקוף
מכוניות אחרות, שמתחרות יחד איתי במסלול המירוצים. לפעמים,
הייתי רוצה לצאת מן המסלול ולהפסיק להתחרות במכוניות אחרות שגם
הן דוהרות קדימה. כבר מגיל קטן הלכתי לגן בידיעה שכשאסיים את
הגן אלך לבית-הספר היסודי ולאחר מכן לתיכון. כשסיימתי את
התיכון ידעתי שאצטרך להתגייס לצבא. לאחר שסיימתי את הצבא אמרו
לי ללמוד ולעבוד בכדי להיות מבוסס בחיים. עכשיו מצפים ממני
להקים משפחה, למצוא עבודה טובה וזה כמובן על חשבון מישהו אחר
שאתפוס את מקומו ואמשך המירוץ שלי. אני יודע שגם אלה שסוטים
מעט מהמסלול יחזרו אליו בסופו של דבר בתקווה שלא להשאר מאחור.
אלה שלא מצליחים לחזור למסלול, ירגישו שקשה להם להתמודד במירוץ
שנקבע להם מראש.

במסלול המירוצים של החיים, אין מנצחים ואין מפסידים. כשיסתיים
המסלול, אף אחד כבר לא יהיה שם בכדי להריע לנו.  בשונה ממסלול
מירוצים רגיל, איננו יודעים בדרך כלל מתי יסתיים לו המירוץ אך
אנו יודעים שהמסלול יסתיים בסופו של דבר גם אם נעקוף מכוניות
אחרות וגם אם לא. למרות זאת, אנו ממשיכים להתקדם בו כי זה מה
שמצפים מאיתנו. לעיתים, אני תוהה מדוע אנו צריכים להמשיך
במסלול המירוצים שנקבע לנו מראש. את המסלול הזה, אפילו בורא
עולם לא יצר אלא בני-אדם שחיו לפניי.
אין זה משנה אילו מסלולים יציעו לי, הם בחיים לא יוכלו לומר לי
בשביל מה אני חי. אז בשביל מה להמשיך במירוץ?

מצד שני, אולי עדיף באמת להיות בתוך מסלול קבוע מראש מאשר ללכת
לאיבוד. אולי זהו בעצם מסלול הישרדות או שאולי זהו מסלול שנועד
להרחיק אותנו מלחשוב מדוע אנחנו כאן ומהו משמעות קיומנו. לכן,
אנו נמשיך במירוץ שהכתיבו לנו מראש ונמשיך במסע שלנו לעבר שום
מקום!

כשהייתי קטן שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאיהיה גדול. "נהג
מרוצים", עניתי. כששאלו אותה מדוע ארצה להיות נהג מרוצים,
אמרתי בתמימותי שאני רוצה להיות בתוך מסלול מירוצים, להתחרות
במכוניות אחרות ולבסוף להגיע למקום הראשון. עכשיו אני כבר גדול
ועדיין שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאיהיה גדול. נהג
מירוצים אני יודע שאני לא איהיה אבל אולי הגיע הזמן להפסיק
לדהור במסלול החיים. הרי שגם אם אגיע למקום הראשון, כשיסתיים
המסלול אף אחד כבר לא יריע לנו.

במציאות שבה אנו חיים, גם כאשר תיהיה לנו עבודה טובה ומשפחה
לתפארת, לא בטוח שנסתפק במה שיש לנו. אנו עדיין נשווה את עצמנו
לאחרים ונרצה את הדשא של השכן שתמיד ירוק יותר. אנו נרצה
להתקדם בעבודה בכל מחיר (על חשבון מישהו אחר), נקנה מכונית
חדישה ומשוכללת יותר ונראה לכולם שאנחנו נהגי מירוצים ושאנחנו
מספר 1 על הכביש. יכול להיות שבאמת אנו רוצים להתקדם בעבודה או
לקנות מכונית חדשה, אבל לפעמים אנו עושים זאת בשביל שיריעו
לנו. האם זהו מהות החיים?
כשנרגיש שקו הסיום נמצא בפתח, איני חושב שנרצה להיפרד ממסלול
המירוצים בהרגשה שחיינו בשביל שיריעו לנו. הם כבר לא יהיו שם
כשנגיע לקו הסיום וגם לא אחריו. בעצם, לא ניתן להאשים אותם,
הרי זהו מסלול החיים. אולי שכשאיהיה זקן כבר לא אצטרך לנוע
בתוך מסלול החיים וכבר לא יצפו ממני ליותר מידי, אם בכלל, אך
נראה כי זוהי התחנה הסופית. למי בכלל יש כוח להתחרות כאשר
האחרים מסביבך כבר לא סוחבים יותר?!

אני עדיין צעיר וכפי שהצופים אומרים לי, אני בתחילת דרכי. הם
אומרים שיש לי עוד לאן להתקדם ושאני צריך לשאוף גבוהה. הם
אומרים לי גם שהחיים הם לא פיקניק אלא דבר מורכב ולא קל בכלל,
אבל הם לא אומרים לי שהם לא יהיו שם כשאגיע לקו הסיום. למרות
זאת, לא נרצה להישאר מאחור!
לא נרצה להישאר בודדים, ללא בן או בת זוג. לא נרצה להישאר
רווקים לנצח וגם לא נרצה לעבוד בעבודה שאיננו מסופקים בה ואם
יהיה לנו את כל זה האם באמת נהיה מאושרים? ומהו בכלל אושר?
האם נרגיש טוב עם עצמנו כשנתקדם בבטחה במסלול שנקבע לנו מראש?
ואם נתקע בדרך, האם אנחנו צריכים לסבול? הרי בני-האדם הכתיבו
לי מסלול חיים זה ולא כוח עליון.

את מסלול הגן עברתי כבר מזמן. לאחר מכן הגיע מסלול בית-הספר
והתיכון. אז נחשבתי לתלמיד.
גם את זה עברתי. לאחר מכן הגיע הצבא ולפתע הייתי חייל. עכשיו
אני סטודנט, שומע את עידוד הקהל שצופה בהתקדמות שלי על מסלול
המירוצים. עכשיו אני צריך למצוא אישה, להתחתן ולהפוך לבעל.
הרי זה מה שקורה בהמשך, לא?

לאחר מכן יצפו ממני להפוך כבר לאבא ואולי בהמשך אהיה סבא.
נשמע שאני מככב במירוץ החיים אך איני יודע אם בשביל זה נולדתי
לכאן. אני יודע, שהצופים שמעודדים אותי להמשיך במירוץ לא
יישארו לעד. אולי באמת החיים מורכבים ולא מובנים. אולי הם
צודקים וזוהי הדרך היחידה לחיים בטוחים במציאות הלא ידועה הזו.


אם באמת הייתי רוצה להיות נהג מירוצים אולי הייתי נהנה לדהור
במסלול המירוצים ולהתחרות מול מכוניות אחרות, אך מאז שהייתי
קטן הושיבו אותי בתוך מכונית מירוצים ואמרו לי סע!
והיום, נשארתי במירוץ הרחק מאחור. זוגיות? אישה? משפחה? ילדים?
תגידו את זה למכוניות אחרות שעוקפות אותי מידי יום. תגידו את
זה לזוגות שנמצאים מסביבי ומתקדמים במסלול החיים.
ואני, נשאר תמיד לבד. עוקף כמה מכוניות בדרך אל התואר אך עדיין
נשאר תקוע מאחור. האם אני צריך להיות מתוסכל מזה שאני נשאר
מאחור ולא מצליח לעמוד בתחרות שנכפתה עלי מראש? ולמה אני צריך
לסבול כאשר אחרים מתקדמים ואני לא? למה אני צריך לקנא במקום
לומר מילה טובה ולמה אני צריך לברוח מאותם זוגות שמזכירים לי
שנשארתי הרחק מאחור?

איני רוצה להרגיש רע עם זה שאני לבד ואיני רוצה לראות סביבי
זוגות מאושרים ברגעי הבדידות שלי.
איפה אותם הצופים שעודדו אותי כאשר התקדמתי במסלול החיים?
עכשיו אני תקוע.
איני רוצה להתקדם במסלול המירוצים בכוח, גם כאשר זה בא על
חשבון הרצונות שלי ומה שאני.
איני רוצה להיות כמו אותם אנשים שמחפשים בןבת זוג כיוון
שהאנשים סביבם כבר התחתנו והם לא רוצים להשאר מאחור. איני רוצה
להיות עם מישהי רק בגלל שאני לא רוצה להיות לבד ולהמשיך לדהור
לשום מקום. אני רוצה שתיהיה משמעות לחיי, ואולי זו אהבה אך
אולי זה מה שגורם לי להיות לבד.
אולי אני תמים כשאני באמת רוצה אהבה, אולי אין אהבה בעולם הזה.
אולי מה שמעניין אנשים זה רק להתקדם במסלול המירוצים מאשר
לאהוב את החיים. גם החיפוש אחר מישהי לאהוב נראה לי אבוד מראש.
הרי אני לא חתיך הורס ולא גבוהה במיוחד, קצת מופנם ואין לי
הרבה כסף והעולם כה תחרותי. לכן, במסלול המירוצים אשאר מאחור
בזמן שהמכוניות האחרות כבר לא לבד. מה לא בסדר אצלי!?

הלוואי וכל זה היה אחרת. גם אם איני יודע מהי משמעות החיים
הייתי רוצה לסטות מהמסלול וליצור לי מסלול אחר שיהיה מסלול
חיים אידיאלי בשבילי, אך איני יודע מאיפה להתחיל. לא לימדו
אותי כיצד ליצור את המסלול שלי, אלא להמשיך בדרך הישר ולא
לסטות ממנו. לעיתים, אני מרגיש כי אין בעולם הזה תכלית ואולי
אין דבר כזה מסלול שיהיה ייחודי רק לי. גם אם אתבודד לי
בג'ונגל, הצופים יחכו לי שאתקדם במסלול ואם לא, הם יתנו לי את
ההרגשה שאני תקוע ואני צריך לחזור שוב למסלול הקבוע מראש.
לימודים, עבודה, משפחה, ילדים, ואחר-כך זיקנה. האם זה מה שאני
רוצה לזכור מהחיים שלי?

האם נולדתי בכדי להנחיל לדור הבא את אותו מסלול מירוצים ובכך
לשמר חיים לא תכלית כאשר סופו המר ידוע מראש? אולי אתם חושבים
שאין דרך אחרת. שכל החיים הם חוויה אחת גדולה ושאושר הוא הרגשה
פנימית טובה של האדם. אבל גם אם נמשיך במסלול המירוצים, כפי
שמצפים מאיתנו, לא בטוח שזה מה שיעשה אותנו מאושרים וגם אם
נחליט לעשות דברים בדרך שלנו אנו נרגיש תקועים מאחור כאשר לא
נצליח לחזור למסלול המירוצים.

אנחנו חיים בכלוב של זהב. אנו יודעים מה מותר ומה אסור ומה
מצפים מאיתנו בחיים שלנו.
גם אם אנו חושבים שיש לנו חופש בחירה לעשות מה שאנו רוצים, זו
אשליה בלבד.
החיים הם גם לא להתמסטל כל היום, לא לעשות כלום וגם לא להתנזר
באיזה כפר נידח ולעשות מדיטציה. בעצם, איני יודע מהם החיים
מעבר לכלוב זה ואיני יודע כיצד להפוך את חיי למשמעותיים יותר.
גם אם היו נותנים לי לבחור מסלולים אחרים, הייתי ממשיך לתהות
על משמעות קיומנו.

אם הייתי יודע מהי מהות החיים ומשמעות קיומי כנראה שהייתי
שותק. איני רוצה שתגידו לי שהחיים זה ללמוד, לעבוד, לטייל
ולהקים משפחה. את זה בני-האדם החליטו לפניי. איני רוצה גם
שתגידו לי שאנחנו כאן בכדי להנות. אני לא מאשים אותכם ואני לא
מצפה ממכם להגיד לי בשביל מה אני חי, אתם הרי בני-אדם ולא בורא
עולם.

ואולי בעצם אני צריך לשאול את בורא עולם בשביל מה אני חי ולמה
אני מרגיש כל-כך רע כשאני נשאר מאחור במסלול המירוצים. אני
רוצה לדעת האם גם הוא חושב שהחיים זה דבר מורכב כמו שבני-האדם
אומרים לי, אך מהם מבינים? הרי הם דבקים במסלול החיים שהם
יצרו.

איני יודע אם אקבל אי פעם תשובות מבורא עולם, אך אני יודע שהוא
נתן לי תחושות ורגשות וכשאני מרגיש רע גם לו רע וכשאני מרגיש
טוב אז גם לו טוב. הרי אני היצירה שלו והוא רוצה שאני יצליח
בדרך שלי. הוא לא רוצה לכפות עלי מסלול מירוצים ולכן הוא לא
אומר לי מה לעשות.
אולי הוא חושב שאני חכם מספיק בכדי להתמודד עם העולם בעצמי
ואולי הוא רוצה לראות כיצד אני מוצא משמעות לחיי. לכן, אולי
איני צריך לשנוא את עצמי, כיוון שאז אני פוגע בו ואז הוא פוגע
בי בחזרה. אולי אני צריך לאהוב אחרים וכל דבר שבי ולא לומר
לעצמי שאני כישלון. אולי בעצם, בורא עולם מעניש אותי על זה
שאיני אוהב את היצירה שלו ואולי בעצם, מהות החיים היא לאהוב את
עצמי!

הלוואי וזה היה פשוט. הלוואי שמסלול המירוצים כלל לא היה קיים
ואז לא הייתי צריך להרגיש רע עם זה שאני נשאר תקוע מאחור, אך
איני יכול לברוח מממסלול המירוצים. אני כלוא בו לנצח כיוון
שכשהייתי קטן הושיבו אותי בתוך מכונית מירוצים ואמרו לי סע! גם
אם אצליח לסטות מעט מהמסלול אני ארצה לחזור אליו וכפי שהצופים
אומרים לי, להתקדם בחיי. מה שנשאר לי זה להמשיך במסלול
המירוצים ולהתקדם לעבר שום מקום וכשאגיע לסוף המסלול אתם כבר
לא תהיו שם בכדי לראות אותי ולהריע לי. אולי לאחר מותי אפגש עם
בורא עולם ואשאל אותו בשביל מה חייתי בעולם זה ולמה הרגשתי בו
שאיני מגיע לשום מקום. למה סבלתי כל כך כשנשארתי מאחור ולמה לא
יכלתי לחיות בעצם בעולם שכולו טוב.