לא הקדשתי ולו שבריר התפעלות לחורף. תחילה דשדש פנימה בצנעה,
ומכשראה כמה שקועה אני בעצמי (באופן מעורר חלחלה ובוז) פרץ את
הדלת וריצד בעקשנות אל מול עיניי בדמות פסים מהבהבים חוצי
שמיים.

את הריכוז שלי בי אני משתדלת לנתח מזוויות שונות. התוצאות
דלות. מובן היה אילו ריחפתי כחולמת בסרט מוצלח, רומן טראגי -
אבל לא הייתי דבר מאלו בחצי השנה האחרונה. היה שברון-לב
הדרגתי, תסכול המרכין את הראש מטה-מטה עד שהפנים מקבילות אל
הקרקע; הייתי כתועה ימים ספורים. לאחר מכן דהיתי במתכון
ההתגברות הקבוע שלי, באצבעות הארוכות והציפורניים המחודדות
המושות ניצוצות מכתמי-עבר ומשאירות אותם בזויים, נטולי-חן.
אותן ידיים מכשפיות למראה, מצמררות בדקותן, לא היו אלא הכדורים
למכאוב הראש הזה, ולמרות זאת הערכתי אליהן חלוקה. דקות אחדות
אני מכירה להן תודה בהנהוני-ראש תכופים, ובדקות אחרות אני
עוצמת עיניי בשאט נפש והגבות שלי מתפתלות כחשופיות משולחות
מלח.
אם כן, הקורבן העצל הזה גיחך נוכח כל תובנה, נוכח כל דף שנתלש
מטבלת המעקב.

תנועתה של כף-היד הנצמדת אל פי ומנגבת את יבשותו מסמלת את
הפילוג של דעתי באשר לקשרי העבר הגדועים; הנפתי גרזנים אל הגזע
הכרות, הפכתי את היער לשטוח לחלוטין. מפאת העצלנות המבדרת הזו
לא באמת ניקיתי את השאריות, והלכלוך הזה קורם עור וגידים
כשמצטייר בטקסטים שלכן אותם אני קוראת באיטיות, במילים
המחלחלות אליי כמו נוזלי גוף בלילות ארוכים. אני שבה ליער הזה
ויושבת בקרחתו הגאוגרפית, אך מרובת הכאוס כשטח גדוש-איברים
כרותים לאחר מלחמה. אני משחקת בידיי, משמיטה אירועים ובהתפכחות
זריזה מונה אותם בשנית; מנייה זו עמוסה בכל-טוב וכל-שלא, צועקת
עורות רכים וסדינים ספוגי-זיעה. אני ממלאת את שחשבתי בספק
זהירות ספק פחדנות ומבקרת בגל.

ראשוניות בתלתלים פרועים. כשאני מתקרבת אלייך בצעדיי המדודים,
תקרובת המשווה מראה של הליכה בחנות מזכרות צפופה, שיערך הוא
הבולט ראשון. אצבעותיי לא מסתבכות בשיערות המשועשעות, הן
מצלצלות בדלתותיהן ואלו נפתחות בחיוך, מאפשרות לי להצמד אל
הקרקפת. הריח עולה כארוחות ימי שישי וכהרגלי, אני מאמצת אותו
בדממה. לאחר מכן מתבהרות פנייך ושפתייך יוצרות שקעים במתחיתן
הצדה, עבות ומודגשות. את ברורה כתאונות דרכים בכבישים צרים,
צלולה ומרתקת. האיברים שלי מבקשים אותך בלא-שליטה, בלא עין
מפקחת: הם משולחי-רסן, נטולי ביקורת. הרפיתי מהם לאחר ההודאה
כי אני בעצם מסכימה איתם, גם בחלקיי השקולים ביותר, המהוססים.
אני מאשרת את אותה תגובה גופנית בלתי מחושבת ומשלימה עמה
במבוכה. כמה שעות לאחר מכן נמלא החדר ריחות גוף אותם אני
מאחסנת בתוכי כבקבוק בושם פקוק. שמוטת-מחשבה, אני מתחספסת בך
עד שובע. שעת השובע הייתה רחוקה תמיד, מעין ארץ לעולם לא
שקיומה מוטל בספק, וכך גם רצוני בה.