סבתא עוד תבוא בתותחים גדולים
לנקום בי את חילול זכרה.

הבית השחור הזה עוד חי
בכל המוות המתגלגל בתוכו,
מורשת בתי-ההשמדה של הונגריה
בהם נספו כל הקרובים לאישה הזו
שהיא סבתי,

אני לא רוצה ללכת,
לא אימא, אני לא אלך,
לבית הזה עם התמונה הנוראה.
לא אימא, אני לא הולך,
אני לא אשא בזה:
לשמוע שוב את אימא שלך
אומרת שהילד הזה,
עם כל הפלא,
יהיה בסוף שוליה.

ברחוב פבזנר בחיפה תחתית
עוד ישספו הנרקומנים את גרונה,
ואני לא אזיל אף דמעה.
בשיער הארוך אכסה את פניי,
ולא אזכיר שוב את זכרה.

והילד הזה יהיה לנער,
והנער הזה ילמד לעשן את הסיגריות
שאמו לא הורשתה לעשן,
ולנער הזה שתמיד התחוללו חלומות,
ולנער הזה שהייתה בו אש
שתמיד נצצה באישונים והאירה למרחקים,
לנער יצמחו היסוסים.
לנער הזה יהיה המגע תמיד
כהתגשמות של כיסופים אסורים,
והליטוף האוהב
תמיד ידמה הנער,
הוא לסוסים לבדם.

וליער בחשכת חורף
ידמו כל הלילות,
עד שילמד שוב לצחוק.
עד שיגדל.