השאפתנות שלי כלואה בתוך משאף. אחד כזה כתום, מפלסטיק, שלושים
וארבעה שקלים למבוטחי קופת חולים כללית. כל מה שאני מעוניין
להשיג בחיים העלובים האלה חייב לעבור דרכו. לצאת מהבית? צריך
שאיפה. לדבר אל בנאדם? זקוק לשאיפה. לדפוק מסמר בקיר? לא לפני
שאיפה הגונה. וככה החיים שלי נראים, כמו חייל במשמעת-מים,
המינימום הנדרש כדי להתקיים.

ביום שבת האחרון, גורנישט הכלב הציב בפניי אולטימטום - סיבוב
רגלי בפארק, או כתם שתן בשטיח. כמובן שאין מנוס, חייבים לפעול.
עם זאת, לא הצלחתי למצוא בי את האנרגיות לפרויקט שכזה, אז
הלכתי לחפש אותן בתוך המשאף. גררתי רגליים לשולחן המבולגן,
הרמתי את המשאף, תחבתי אותו בין שפתיים שמוטות, ולקחתי לריאות.
כלום. אפילו לא חמצן. תכולת המשאף נגמרה מבלי להתריע. איך לא
צפיתי את זה בא? מה עושים עכשיו?! שבת בצהריים, הכל סגור,
גורנישט מקפץ במקומו בעצבנות, ולי אין שאיפות-לנשיפה. היכן
לעזאזל אני מוצא מקור למצוץ מתוכו קצת אמביציה?

התרוצצתי בכל הדירה, חסר מנוחה, מחפש מאיפה לשאוף שאפתנות.
אפילו לא הרבה, משהו מינימלי, רק שיספיק כדי להוציא את הכלב
ולחזור. שפכתי ארונות, פיזרתי ערמות של בגדים מלוכלכים, אבל לא
מצאתי כלום, גורנישט. הכלב המסכן התחיל ליילל מרוב לחץ
בשלפוחית. לא הייתי צריך להרשות לו לשתות את שלולית היין
מהבקבוק שנשבר על הרצפה, אבל לא היה לי כוח להתעקש. רצתי
למטבח, פתחתי את המקרר. אילולא היה כמעט-ריק, הוא לבטח היה
מבולגן. הוצאתי מתוכו קרטון שוקו עתיק יומין ושאפתי אל הפה.
נוזל מתוק-חמצמץ מילא את לועי, ונפלט על הרצפה בגועל. ראיתי את
גורנישט פוזל לכיוון השוקו שעל הבלטות, אבל הוא לא הספיק לעשות
דבר, כי תכף יצאתי מהדירה בסערה, והחזרזיר הקטן השתרך בדילוגים
אחריי. דפקתי כמו מטורף בדלת של השכנה האלמנה ממול. אולי יש לה
משאף, והיא תוכל להלוות כמה שאיפות לשכן במצוקה. אפילו לא שמתי
לב שגופי היה נטול חולצה, ורק בוקסר מתפורר על רגליי. נינה
השכנה פתחה את דלת הדירה בפנים מלאות דאגה וקמטים. "מה קרה,
ערן?" היא שאלה.
"אני... אני... צריך... שאיפות", השתעלתי עליה במפגן של נשימות
קטועות.
"אני לא כל כך מבינה...", לא חיכיתי שהיא תסיים את המשפט
והתחלתי לחפש אצלה בדירה. אין כלום מתחת לכרית, וגם לא במגירה
של התכשיטים. הרמתי אחת מסיגריות ה"טיים" שלה וניסיתי לשאוף,
אבל זה לא עזר. "ערן, מה קרה לך? מה אתה עושה?!",  נינה השכנה
נופפה ידיים מבוהלות לעברי. ואז, באקט של קריז נואש, התקרבתי
אליה וניסיתי לשאוף מתוכה. הצמדתי את שפתיי לשפתיה המדובללות,
זרועותיי החשופות אוחזות בשיערה ובגווה הכפוף. היא בוודאי
הייתה מבולבלת, קשה להאשים אותה, אבל אפשרה לי להמשיך. כנראה
נהנתה לחשוב שאני מנסה לנשקה, למרות שמבחינתי, הייתי מנסה
לשאוף לה גם מתוך הנחיריים אם זה היה עשוי לעזור. זוהי כנראה
הסיבה שנינה איבדה את פירור ההבנה האחרון, כאשר במקום לנשק את
שפתיה ולשחק בלשונה, שאבתי את תכולתה כמו מכשיר סאקשיין של
רופא שיניים.
זה לא עזר. היא הייתה חלולה מבפנים, שאיפות של סלע במדבר היו
בה.
בטרם הספיקה למלמל משהו, הזדרזתי לצאת לכיוון חדר המדרגות,
כאשר גורנישט מדדה אחריי בציוצים. אני חייב למצוא אנרגיה כדי
לקחת אותו לפארק, אחרת הוא עוד עלול להתפוצץ.