[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורן טיפוסי
/
אין כוכבים בתל אביב

מעניין כמה השטות הזו עלתה, אתה חושב לעצמך ומתרגז. בשביל לתקן
את המדרכה בכניסה לרחוב אין תקציב כבר חודשיים, אבל כדי לממן
את הקשקוש הפופוליסטי הזה הם עוד יעלו לך את מחיר הארנונה פי
שלוש. או שאולי הם יפתחו בקמפיין אגרסיבי לגיוס פקחי חנייה
יוצאי יחידות קרביות, ואחר כך ירימו מבצע מגבית-דו"חות פראי.
לא שזה משנה לך, כי גם ככה אין לך מכונית, אבל זה עדיין מפריע
במישור המוסרי.
אתה מגיף את התריסים ומנסה להתעלם. לא מצליח, כצפוי. כמו תמיד,
הקולות המתלהבים מבחוץ מעצבנים אותך יותר מידי. אתה יודע כבר
עכשיו - זה עוד לילה שלא יתנו לך לישון. בא לך כבר להקיא מכל
ה"מוכרחים להיות שמח" המדכא הזה. על מה הם שמחים כל כך,
לעזאזל? כנראה שמחה לאיד, עליך ועל שכמותך. אין לך הסבר אחר.
נמאס לך לחכות לקומקום שירתח עבור קפה, אז אתה מוציא בירה
מהמקרר. אחר כך עוד אחת, וגם כמה סיגריות. ארבע קוביות שוקולד
בשביל החלבונים ואתה מוכן למיטה. תתקלח כבר בבוקר.

אין לך שום סיכוי. הכרית לא נוחה ומאוורר התקרה משמיע תקתוק
מונוטוני. וזה עוד כלום, לעומת הרעש הסטריאופוני שעולה מהרחוב.
האורות מבחוץ פולשים לך לדירה דרך התריס השבור, חושפים יתוש
ארוך-רגליים על הקיר, שרק מחכה לרגע בו תעצום עין. אתה מושך את
השמיכה מעל לראש, מתאמץ לשקוע עמוק במזרון, אבל שלפוחית השתן
מקפיצה אותך בחזרה על הרגליים. צמד הגולדסטאר עשה את שלו. אתה
מבין שזהו קרב אבוד. ניגש להשתין, צועד אל תוך הכפכפים ויוצא
לרחוב.  
כרזה גדולה וצבעונית מקבלת את פנייך בחושך הבוהק:

"ב-21 ליוני,
מביאים את הכוכבים לתל אביב!"

אתה מביט למעלה. דווקא יצא מרשים, חייבים להודות. אבל עדיין
מאוד מעצבן. ילדות קטנות במחשופים גדולים מצחקקות כדי להרשים.
אתה צועד לאט במורד הרחוב, ידיים בכיסים, בכיוון כללי
לבוגרשוב. פשוט כי אין לך רעיון יותר טוב.

לראש העיר נמאס מהאמרה המפורסמת ש"בשמיי תל אביב אין כוכבים".
זה לא ממש עוזר לו לשווק את העיר לזוגות רומנטיים מצרפת.
בנוסף, כבר הרבה זמן שהוא חיפש להסיח את דעת התושבים מהרס בית
בן-גוריון לטובת הקמת חניון חדש, וזו עשויה להיות הזדמנות
מצוינת. להביא את הכוכבים לתל אביב. אפילו ללילה אחד. פרויקט
מקורי, מצוין למיתוג. רק צריך לראות איך מפיקים את העניין כמו
שצריך. אחד היועצים, שמן ומכופתר, הציע לרכוש אלפי בלוני הליום
צבועים בלבן זרחני, ולשחרר אותם בהדרגה במשך כל הלילה. ההצעה
נדחתה על הסף עקב תחושה חובבנית וזולה. "זה טוב אולי לדימונה",
כפי שענה ראש העיר. "לא שחסרים להם כוכבים שם במדבר".  
היועץ הסתובב במשרד, בקומה העליונה של בניין העירייה, והשקיף
על כיכר רבין דרך החלון הגדול. יונים שמנות זללו פירורים שם
למטה, נער עם כובע ניפץ מצית ריקה על מדרכה. היועץ הסתובב לעבר
ראש העיר בחיוך. "יש לי!", קרא, וביקש מהמזכירה להשיג בטלפון
את סמנכ"ל תע"ש.
שבוע לאחר מכן כבר נסגרה העסקה. שתי משאיות משוריינות נכנסו
לעיר וקרוב לאלף פצצות תאורה זעירות עברו למחסניה הממוגנים של
העירייה.

קצת לפני בוגרשוב אתה מתחיל להתייאש. אתה היחידי ברחוב שכואב
לו הגב, ומה בכלל חשבת שייצא מהשיטוט הלילי הזה? מה כבר יש לך
לחפש כאן?
חבורת תיכוניסטים תופסת את הספסל הקבוע שלך בשדרות בן ציון.
שני בנים קולניים, וילדה אחת מאופרת. חוצפנים. השם שלך ושל
האקסית העתיקה עדיין כתוב על הספסל בטיפקס, בוהק באור הכוכבים
המיובאים, ממש ליד הכתף החשופה של הנערה. כתבת את זה עוד בימי
כתה י"א, או י"ב. הרבה שנים כבר נגרסו מאז. מבטך מתעכב על
התיכוניסטים לכמה רגעים נוספים ואתה ממשיך ללכת. לחפש ספסל
חלופי. אלא שבהמשך השדרה, כך מתברר לך, הפכו כל הספסלים, בין
לילה, לשמורים. מקומות קבועים, עם שילוט ושמות והכל. אילו רק
היו קוראים לך "צבע טרי", היית יכול להתיישב כמעט בכל ספסל בצד
הזה של השדרה. מחר ודאי ימשיכו בעבודות והעירייה תצבע גם את
הספסל עם השם שלך.  
לפעמים אתה מרגיש שלגור בתל אביב זה כמו לקיים מערכת יחסים
רצינית עם חברה. אתה כל הזמן חייב לזכור תאריכים מיוחדים בשנה.
כל הזמן מנסים לכפות עלייך אירועים, וכשאתה לא מתכונן מראש,
סופך למעוד לתוך המועדים. פעם זה יום ללא חשמל, פעם יום ללא
אוטובוסים, פעם חגיגות הסילבסטר, בכל פעם משהו אחר. ועכשיו יש
את הקטע הדפוק הזה. נתקעת עם כוכבים מזויפים מעל לראש, שמאירים
אנשים מזויפים בג'ינס ליווייס מזויף, מתחרמנים על ספסלים בשדרה
ופולטים גניחות של אורגזמות מזויפות.
אתה מוכרח לעוף מכאן, כבר אין שום טעם. עדיף לסגור את הבאסטה
ולחזור הביתה. אם תתמיד, אולי תצליח בסוף גם להירדם. נו, כאילו
שזה לא היה ברור מראש, עובדה שבאמת לא יצא כלום מכל השוטטות
התימהונית שלך. כמה צעירים נוספים מרוחים על הדשא, בולסים קרפ
ובוהים בשמיים המשופצים.  
אתה יכול בקלות לחזור לדירה דרך הסמטאות הקטנות, השקטות יותר.
אבל לא, אתה מתעקש לפלס את דרכך דווקא דרך כל מה שמרגיז אותך.
דרך כל הרחובות ההומים בגיחוכים פלצניים ותחינות לתשומת לב.
בעצם, כל השיטוט הלילי הזה שלך הוא מלכתחילה "דווקא" אחד גדול.
כדאי שתבדוק פעם מה אתה כל כך מתאמץ להוכיח. מה אתה מתעקש
למצוא שם. סמוך עליי, תגלה על עצמך דברים מאוד מעניינים.

אתה גורר את עצמך לרחוב שלך, כמעט ונופל על המדרכה השבורה
בכניסה. צועד לכיוון הבניין. כולם עדיין שם ברחבה, עושים שמח
בקול רם. בחורה אחרת מצלמת עם הסלולארי את השמיים המחוצ'קנים
בפצעונים זרחניים. עוד כמה צעדים צולעים, כשפתאום אתה מבחין
במולטי-טאלנטית הידועה רוני סופרסטאר. הסופרסטארית נשענת על
כרזת הקרטון הצבעונית של "מביאים את הכוכבים לתל אביב!"
ומפטפטת בנייד. אתה לא מתאפק מלצחוק. "שמעי", אתה פונה לבחורה
היפה שצילמה את השמיים, פולט את המילים הראשונות שלך מזה שלושה
ימים, "אם את רוצה לתפוס תמונה אמיתית - צלמי את זה", אתה
מצביע לכיוון רוני והפוסטר. הבחורה מחייכת אליך בשיניים נוצצות
ואומרת "אתה לא יודע שאין כוכבים בתל אביב?"

הנה זה קורה לך שוב. אתה מפשיר מהקרחון ונמס על הרצפה. אמנם
עדיין לא לגמרי, אבל אפשר כבר לראות איך זה מתחיל. נכון, עוד
חם לך מידי בלילה הקיצי, וכואב לך הגב, וגם נגמרו הסיגריות
במפתיע, אבל פתאום, איכשהו, זה לא מרגיש כל כך נורא. היא אומרת
שקוראים לה טניה, ושגם השם שלך יפה מאוד, ושהיא דווקא נורא
אוהבת את הלילות הקיציים האלו. אתה רוצה להגיד לה שזהו הלילה
הכי קצר בשנה, ושהבטלנים בעירייה בחרו דווקא את התאריך הזה, כי
הלילה יגמר מהר ויחסוך להם לשגר כל הזמן עוד ועוד פצצות תאורה
במקום אלה שדעכו. אבל זה כבר לא משנה. העיניים שלה נוצצות
עלייך, ותוך כמה משפטים אתם עולים אלייך לדירה. אתה מכין שתי
כוסות קפה ומגיש אותן במרפסת עם שקית של בייגלה סומסום. טניה
מסתכלת על השמיים ואומרת שזה מקסים, והיא שמחה שמידי פעם עושים
משהו חיובי עם כל המיסים שלנו. אתה לא מסוגל להתווכח, אז נשאר
לך רק להנהן. "אתה יודע, לא כל הכוכבים כאן מזויפים", היא
מסתכלת עלייך, והעיניים שלה נוצצות לכל עבר. "מה זאת אומרת?",
אתה שואל והיא מצביעה למעלה. "אתה רואה את הכוכב ההוא, שם מעל
לעזריאלי, זה שיש לו צבע קצת שונה משאר הכוכבים? הוא אמיתי. זה
כוכב הצפון".
אתה מצליח ללכוד אותו במבטך. "אז בכל זאת יש כמה כוכבים
אמיתיים בתל אביב".
"כן, אבל צריך לחפש טוב-טוב".
אתם מתנשקים לכיוון המיטה. הברך שלה שופכת בטעות את סוף שקית
הבייגלה מהמעקה, ממטירה גשם של סומסום על החוגגים ברחוב. טניה
מנשקת בעיניים פקוחות, אז גם אתה לא עוצם, כדי שלא להפסיק
להסתנוור מהניצוצות. היא מפילה אותך על המזרן, נשכבת מעלייך
ומעיפה ממך את החולצה. אתה מכבה את האור, אבל העיניים שלה לא
מפסיקות לנצוץ לרגע. תמיד שנאת את הקלישאה הזו של העיניים
הנוצצות, אבל עכשיו אתה מבין שזה אמיתי. אתה משחרר אותה
מהחזייה ומעסה את שדייה. "חכה רגע", היא עוצרת.
"זה בסדר, יש לי במגירה", אתה מנחש את כוונתה.
"אה, כן, אבל לא לזה התכוונתי. אני פשוט צריכה להוריד את עדשות
המגע".
טניה מסירה את הנוצץ מהעיניים ומניחה אותו בתיבת פלסטיק קטנה.
אחר כך היא בוהה בך באפלה, בעיניים חיוורות ודהויות, ואתם
שוכבים. כשזה נגמר אתה שואל אם היא רוצה להתקלח והיא עונה
ש"עזוב, אולי מחר בבוקר".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה לא קל להיות
גרפומן


גרפומן הסלוגנים
בווידוי אישי


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/08 13:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורן טיפוסי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה