הלוואי והייתי בלון - בלון גדול. שיכול להכיל הרבה כעס, בלי
להתפוצץ. היו מנפחים אותי, עוד ועוד, מכניסים בפנים את האוויר
מנשימות ורשיפות הכעס של כולם ואני הייתי גדל וגדל. הייתי חושב
שאף אחד לא רואה את הכעס הזה שיש לי בפנים, אבל המצח שלי היה
נראה כמו משטח החלקה, האוזניים הולכות אחורה, האף עולה למעלה,
העיניים פעורות באימה - ושום דבר לא היה יוצא החוצה. אני בלון
גדול.

הלוואי והייתי בלון - בלון יום-הולדת. שיכול להיקשר לילד קטן
ולהעלות לו חיוך על הפנים. חיוך אמיתי, כי הנה סוף-סוף הוא
שולט במשהו בחייו הקטנטנים, והוא יכול להחליט אם להדק אחיזה,
לנפנף אותי באוויר, או לשחרר. הוא יכול להחזיק אותי רק לחמש
שניות ואז לתת לי לרחף אבוד בחלל, זה שווה את זה. רק שלא ידרכו
עלי בטעות, או ידביקו אותי בצלוטייפ לתקרה, או ישתפו אותי
בתחרות ניפוחים. אני בלון יום-הולדת.

הלוואי והייתי בלון - בלום הליום. שיכול לעוף לחלל, הרחק מהכל.
זוג אוהבים היה מצמיד אלי פתק קטן עם משאלה ושולח למעלה,
לאלוהים. ואני הייתי עולה למעלה, מביט על כולם ומחייך, ואז
מסתכל חזרה למעלה ורואה רק שחור. יוצא מהאטמוספרה ומגיע לירח,
נוחת על הדגל האמריקאי - ומתפוצץ. היו מדברים עלי בחדשות
וכותבים בעיתונות, על המסע שעברתי וההקרבה שעשיתי, ורק את
המשאלה שלא הגשמתי, של זוג האוהבים, אף אחד לא היה מזכיר. אני
בלון הליום.

הלוואי והייתי אדם. שמביט על אנשים ולא מרגיש יותר בלון, שהגיע
לכאן בריחוף ממקום אחר וזר, לפעמים קצת נפוח אבל לרוב בלי
אויר. הייתי רוצה להרגיש אנושי, כמוהם. קצת קשה לשכנע אותם, כי
עדיין לא שכנעתי את עצמי. זה יגיע בסוף, אני מקווה. הנה,
לקוות! זה משהו שבלונים לא יכולים לעשות. אני אדם. הלוואי
והייתי.

בלון.