"ליאורה," קולה של אימי רעד ונשמע מבוהל מצידו השני של הקו,
"עומר בבית חולים.." היא התחילה לבכות ושמעתי אותה מנגבת את
הדמעות.
"מה קרה לו?" הרגשתי שהגרון שלי התייבש ברגע וליבי פעם
בחוזקה.
"הם היו במשימה מבצעית בצפון והייתה התקלות עם מחבלים, היו
נפגעים והם פונו לרמב"ם. אבא ואני נוסעים לשם עכשיו."
"אני אבוא בהקדם האפשרי!"
היא נתנה לי את הפרטים בקושי רב וסיימנו את השיחה. התקשרתי לשי
ואמרתי לו שאני נוסעת לחיפה. ארזתי תיק עם כמה דברים ונסעתי.
כל כך הרבה מחשבות מילאו את ראשי ופחדתי מהגרוע מכל. לא הייתי
במצב לנהוג, אז בחרתי ברכבת. ישבתי בעצבנות ובהיתי בנוף המתחלף
בחוץ. הייתה לי הרגשה כאילו נסענו לאט כל כך ושיקח נצח עד
שאגיע לחיפה. אחי  היחיד שכב עכשיו בבית חולים. קיוויתי שזה
חלום רע ורק צריך לחכות עד שאתעורר. אבל זה לא היה חלום, זה
היה סיוט.

הגעתי למקום אחרי שעתיים וחצי ומצאתי את הוריי והורים נוספים
עומדים ליד מיתות עם ילדים שאפילו לא מלאו להם שני עשורים. אחי
היה פצוע בינוני ולא היה בהכרה כשהגעתי. הוא היה מחובר
לאינפוזיה ומכשירים שונים. אמרו לי שהוא עבר ניתוח ויקח זמן עד
שהוא יתאושש. ביקשו מכולם לצאת ולתת לחולים לנוח. ישבנו
במסדרון ובכינו.
הייתה שם בחורה אחת שהחבר שלה שכב שם. לא הייתה לו משפחה בארץ,
אז הוא אמר בצבא שאם יקרה לו משהו שיודיעו לה. היא התחילה לדבר
איתי כחצי שעה אחרי שהגעתי לשם. קראו לה נדייה. היא הייתה בהלם
מוחלט ולא ידעה מה לעשות. היבנתי שגם ההורים שלה לא בארץ ושאין
לה מישהו מבוגר שיעזור לה. יצאנו החוצה, לנשום אוויר, כי כבר
לא יכולתי לשבת בפנים והיא נשברה והתחילה לבכות לראשונה.
חיבקתי אותה ואמרתי לה שהרופאים ירפאו את כולם ושיש להם הרבה
ניסיון במקרים כאלה. ניסיתי לחזק את שתינו. אחר כך סיפרנו אחת
לשנייה על הבנים וגילינו שהקשר בצוות שלהם היה חזק ומיוחד, הם
כולם היו כמו אחים ותמכו זה בזה תמיד. חזרנו פנימה אחרי
שנרגענו. ישבתי עם הוריי וחיזקתי אותם. אמרתי לנדייה שתשב
איתנו, כדי שלא תרגיש לבד לגמרי.

לקראת שמונה וחצי בערב, שי הגיע וסיפרתי לו הכל. נכנסנו שוב
לראות את אחי ובערך בתשע, הרופאים דיברו איתנו שוב ואמרו שאין
טעם להשאר שם בלילה, כי זה יכול רק להפריע לחולים ובטוח לא
יעזור לאף אחד. אימי לא יכלה לעזוב את עומר לבד בבית החולים,
אז נאלצנו לשכנע אותה לחזור הבייתה. אמרתי לה שעדיף שהיא תצבור
כוחות כדי שתוכל לחזור בבוקר. חזרנו לבית הוריי ושי סיפר לי
שהוא הודיע שיגיע מאוחר לעבודה, כדי שיוכל להיות איתנו. הוקל
לי במעט כשהוא הגיע. אחרי שהלכנו לישון, לא יכולתי להירדם, אז
שי סיפר לי כל מיני סיפורים.
"את רוצה שאני גם אספור את הכבשים שקופצות שם מעל הגדר?!" הוא
הצביע על נקודה מרוחקת בחדר.
חייכתי בתגובה וחיבקתי אותו בכל כוחי. "אני שמחה שאתה פה איתי.
אתה לא נותן לי ליפול."
"גם את היית באה בשבילי. " הוא הצמיד את שפתיו למצחי. הוא שתק
זמן מה והודיע: "ואחרי שנסיים עם הכבשים, נספור מילים שמורות
בתיכנות." הוא היה "פריק המחשבים" האישי שלי ואהבתי אותו כל
כך.

לקחתי חופש מהעבודה כדי להיות עם הוריי ואחי עד שיהיה שיפור
במצבו ושי היה מבקר ככל שהתאפשר. השיקום היה ארוך ולא קל, אבל
הוא הצליח ואחרי חודשיים וחצי הוא חזר ליחידה. הוא התחיל לחזור
לכושר עם החברים האחרים שנפגעו ולבסוף חזר גם לפעילויות
המבצעיות. אנחנו פחדנו בשבילו והוא נהנה מהאדרנלין.

אחרי שהכל הסתדר, שי הציע לי נישואין ולא יכולתי לסרב. הוא
פשוט היה האדם היחיד שיכולתי לדמיין את עצמי איתו והזוגיות
שלנו הוכיחה את עצמה לא פעם. אחרי שסיפרנו למשפחה שלי, הם שמחו
והרעיפו על שנינו המון אהבה. אחי אפילו הביא לו את אחד הכדורים
שהוציאו ממנו בבית החולים. זאת הייתה הדרך המיוחדת שלו להראות
קירבה.