כל כך אהבתי את זו שישבה משמאלי כל ימי חיי, אך היא כלל לא שמה
לב לקיומי. תמיד התעניינה בזה שמשמאלה. כולם קינאו בנו על
שהיינו הכי קרובים אליה. היא הייתה כה עגולה ומושלמת, אחת כזו
שכל הנקבות יושבות החריץ המעוגל רצו להיות כמותה וכל הזכרים
רצו אותה. אפילו היוצרת העדיפה אותה על פני כולם. איתה, תמיד
היה לה הכי כיף, הכי חושני ומורגש במאת האחוזים, הכי חלק והכי
חשוב - ללא תלונות. היה להן הסכם - היוצרת תעשה בה כל שתרצה
(ואף הפנטזיות הפרועות ביותר), והיא מצדה לא תתלונן ותקבל יחס
מועדף. היא הייתה בסדר מבחינה מצפונית עם זה, כי המושלמת הייתה
אחת כזו שאהבה לרצות את ההורים,  וגם כי היוצרת תמיד הייתה
גומרת איתה מהר.
יום אחד, לפני כמה שנים, כשיצרנו שיר במשותף בפעם הארבע עשרה
(ממש בהתחלה, כשהכרנו), רציתי לחלוק איתה את שיש לי כלפיה.
צעקתי את שלושת המילים, אך היא שמעה רק את השתיים הראשונות
בגלל שהיוצרת כמעט הורידה לה את האוזן. היוצרת שמעה אותי, אני
מקווה שלא סיבכתי את עצמי עכשיו. מה? מה אמרת? היא שאלה. שאפתי
מלוא ריאותיי אוויר בכדי לומר לה בשנית, ופלטתי - "אני
או..."... הו, הסחרחורת. עוד מילדות לא הייתי בנוי לזה.
ככה, במשך שתי שניות שנראו לי כמו נצח, ניסיתי לומר לה את שעל
ליבי, אך פספסתי את ההזדמנות. גם הפעם. הבטתי בה, ניסיתי לראות
אם היא מאוכזבת ממני, מהיותי מוג לב. היא הייתה כבויה, חסרת
תועלת. נמלאתי עצב. הלוואי שננגן את השיר הזה שוב, חשבתי
לעצמי. הפעם בטוח אומר לה.