אותם הדברים שאמרתי לך פעם הגיעו מהתלהבות רגעית, כזאת שבאה
במפתיע ובאותה מהירות עוזבת.
זה אירוני עד כמה שזה היה נראה לי נכון לאותו הרגע, אותה
ההרגשה גורמת לך לחשוב שהדברים הם מעכשיו לאין סוף, וכנראה שגם
יכולת למות ממש שם, עם חיוך מאוזן לאוזן בבטחון שעכשיו זה הזמן
הטוב ביותר לסיים את הקיום.

ועכשיו כל זה מטושטש אצלי בין המחשבות...

אבל יש גם דברים קבועים שהרגשתי, כאלה שלא מדברים אליהם ולא
מגדירים אותם.
הבטחתי לעצמי שאנסה לחרוט אותם בזיכרון לכמה שיותר זמן.
וכשקצת התייאשתי מלנסות ולא להצליח - התעצבנתי ורציתי לצעוק,
וזה די ילדותי, אז במקום התיישבתי על האדמה עם הראש תלוי על
הצוואר, התיישבת לידי ואמרת שזה לא נורא. התלהבתי מהדרך הפשוטה
שלך לגרום לי להרגיש טוב.
אבל עבר זמן והבנתי -
שלפעמים גלים של אושר בתדירות גבוהה ללא שום סיבה מציפים אותך
ובכוח אתה מנסה להעלות בזיכרון מה גרם לך להיות מאושר והכול
נראה טיפה מאולץ כי כלום לא עולה.