מעניין אם קרה שפגשתי אחד מאותם אנשים מבלי לשים לב אפילו. כמה
פעמים יכול להיות שחלפתי על פניו או הוא חלף על פניי...
המחשבות הסתחררו אל מול הנוף ונספגו באוויר המזוהם קמעה. ירדתי
מהאוטובוס. החלק היותר רשמי של ההצגה היומיומית שלי עמד
להתחיל, ומיהרתי לחצות את הכביש כשהדבר שחשבתי עליו ברצינות כה
תהומית עד לפני כמה דקות פרח כמו עשן מראשי.

האם זהו האדם הנכון או שעוד אחד מאותם אנשים שנועדו למלא את
מקומו של האחד עד שיגיע? הקפה קר, ואני מחייכת וצוחקת, מאיפה
זה בא, לפני כחצי שעה הדמעות עלו בפתאומיות של אזעקה ועכשיו
תראו אותי. לך תנחש שאין לי מושג מה ההבדל בין הפוך לאספרסו.
בכל אופן הוא דווקא כן מוצא חן בעייניי. הדברים הקטנים. הבעות
הפנים. אבל האם הוא רציני? ואז אני מבחינה בו. בו!

בהתחלה זה רק גבר נאה וגבוה שיש משהו מיוחד בפניו. איזשהי
רצינות או בדידות, אירופאי או אמריקאי, אינטלגנט. הוא מתיישב
בדיוק מולנו ומביט בי, או שלא בי, אולי סתם סוקר את מה שמולו.
ואז מכה בי ההכרה הבלתי נמנעת: אני מכירה אותו.

הוא נראה לי מוכר בצורה תהומית, אינטימית באופן מפחיד וייחודי,
ואני נאבקת במחשבה מאיפה אני מכירה אותך? ואז אני מבינה. הוא
מהאתר. הפרופסור. ובאותו הרגע המבטים שלנו נפגשים לנצח של כמה
שניות וההבנה מתפשטת לא רק בקרבי. גם הוא יודע. הוא גם הבין.
הדדי לגמרי. אני שונאת לעשות את זה אבל אני פה עם מישהו אחר אז
אני מורידה את מבטי ראשונה. לכל משחק יש כללים.

בפעם הבאה שאני מביטה, מרשה לעצמי להביט, הוא לא שם. אני
מרגישה מין התרוקנות, ועצב. על מה?

אנחנו מתנשקים לפרידה. היה נחמד לדבריו. ואני תוהה מתי זה יהיה
יותר מנחמד. מתי זה יהיה מושלם? הו. הו הו הו.

ואני ממשיכה לחשוב על הפרופסור. העצב שאני חשה על כך שאדם כה
מכובד סועד לבד בבית קפה בקניון. זה בלתי ייאמן שמישהו כמוהו
לבד. ציפיות גבוהות מדי גורמות לאדם לדחות הכל מבלי להתעמק בזה
יותר מדי. שקרנית. העצב שלי בא ממקום של אנוכיות בלבד.

אני חושבת שהוא היה מבין אותי. אולי אני רק מתנחמת במחשבה
הזאת. שאני הייתי מבינה אותו. וזו כבר שחצנות. אני בוערת
מסקרנות. מה הוא חשב עליי? מה חשבת עלי, פרופסור?

וזה מה שהכי מרגיז אותי בעניין. שאותם מבטים גנובים, מלאי
תשוקה רגעית, סקרנות, שכמו מפשיטים אותי, באים תמיד מאותם
עיניים שאין סיכוי שיתמידו להביט בעיניי. האם זוהי אבדה, אם זה
מעולם לא היה שלי? ככה זה מרגיש.

לחפש ולמצוא הם מונחים יחסיים. תן לי לפשט את זה עבורך; אתה
משוכנע שמצאת. אתה ממשיך לחפש. אתה מחפש כי אתה מלא כמיהה
למצוא. אתה מוצא כי עייפת מלחפש. אתה בוחר למצוא.

הוא בטח חשב שאני ילדה טיפשה. אולי יפה, אולי לא. אבל טיפשה.
קלילה. לא חכמה. מה שבחרתי להציג, מה שהעזתי להעביר הוא מה
שהוא קיבל. רושם ראשוני הוא שקרן במסווה.

אני רוצה לדבר איתו. עכשיו. כן, זה הוידוי שלי. מי יבוא להציל
אותי?

והנה, ביום שחשבתי האם אי פעם פגשתי מישהו מהאתר אכן פגשתי
מישהו כזה, לגמרי במקרה. כשהייתי עם מישהו אחר. החיים הם...
מה?

אני רעה. רעה? כן כן, אני רעה. כלפי עצמי בעיקר. וטובה
כלפיי...

האם הוא חושב עליי? זה חשוב לי ומציק לי. ומה הוא חושב. הרי
כבר אז ידעתי שאצפה שוב בכרטיס שלו. מן סימן במסווה. והוא? הוא
הביט בכרטיס שלי בחזרה. הדדיות.

כאילו הבטתי במוכר משכבר הימים. הוא קרא אותי. אני הבנתי אותו
לשבריר שנייה. ופה זה הסתיים לעת עתה. למה סיפורים מסתיימים
באופן שונה מהמציאות? את מי זה נועד להרגיע?

ואני נשארת אני. אולי טעיתי ויש לו מישהי. אבל אני יודעת
שהסיכויי קלוש כי הוא עדיין באתר. מה הוא ראה? אני רוצה לדעת.

מה זה הכאב הזה? מאיפה באים הרגשות שאין בהם צורך ובכל זאת
נעשה בהם שימוש? למה אני לא יכולה להיות איתו עכשיו, במיטה,
לבושה בטריקו ישנה, וזרועותיו סביבי, וכל המילים שלו מוקדשות
רק לי?
התכוונתי למחשבות. מילים הן הד קלוש בלבד.

פאתטי.

ובכל זאת זה קרה. האם הייתה לזה משמעות? אני חושבת שכן. במקום
מוזנח כלשהו שאין לי מושג על הימצאו. ככל הנראה המשמעות הזאת
תימחק ותיעלם, חול שהופך לבוץ ונשטף עם הזרם.

רציתי לעזור לו. הוא יכל לעזור לי. יכולנו להיות משהו. ויכולנו
לא. ואנחנו לא.

ואני שוב אני. מישהי שמנסה עד גבול מסויים. מישהי שעינייה
אומרות הרבה אם אתה רק טורח להביט בהן. לעומק. העניין הוא שאתה
לא. ועד אז... אשעשע את עצמי במחשבות עליו. עליי יחד איתו. גם
אם הוא לא הקדיש לי יותר מכמה רגעי מחשבה. ואולי אפילו לא זה.
אבל אני מעדיפה לחשוב שהוא, כמוני, המשיך לחשוב עליי גם אחרי
שקם והלך מאותו בית הקפה, אישיות גבוהה ומכובדת, פרופסור בתואר
ואיש בודד בלבו. אולי חשב עליי אגב נהיגה. הירהר בעניין כמה
רגעים ואז עבר לנושא חשוב יותר. ונותרתי איפשהו שם, מאחור,
בחדר האחורי בתודעתו.

איך אמרת? היה נחמד. אהבתי.

פרופסור, יש מישהי שחשבה עליך ערב שלם אחרי שהביטה בך בדיוק
כמה שניות. מישהי שראתה הכל.

נחמד זה לא השאיפה אבל זה ההישג. אולי מחר יהיה נפלא.