כשהיא שאלה אותי "אתה אוהב אותי?" ועניתי כן, כאילו כלום,
הרגשתי חבטה עמומה, עמוק בפנים. זה לא היה בגללה או בגלל מה
שאמרתי, כי הייתי רגיל להגיד את זה סתם ככה. החבטה הייתה אחרי
שהיא שאלה "אתה מאושר? אתה מאושר איתי?" ועניתי לה שאיתה אני
תמיד מאושר, עצרתי לחשוב על התשובה האמיתית.
בכל חיי, אני חושב, שמעולם לא הייתי מאושר, באמת מאושר. שמח
קצת, כן. מאושר, בצורה שלא תוכל להתקלקל, בצורה שנוגעת לי בלב
ומחממת אותי, לא. מעולם לא הייתי מאושר, הייתי מתאר לעצמי
שלאחר שאגיע למסקנה הזו ארגיש ריקני, אבל הרגשתי בסדר גמור,
רגיל כזה. אין צורך להתעצב בגלל זה, אני לא חושב שאני מחמיץ
משהו חשוב. אז שאלתי, רק כדי להיות בטוח לגמרי, "מה כל כך טוב
באושר?" היא התחילה להשתפך במשך חצי שעה בערך ועוד המשיכה
להציק לי בקשר לכך שאנו לא רואים את חשיבותו של האושר באותה
עין.
ידעתי שהסוף יגיע, אבל לא בגלל אושר, האושר שהפריד בין שנינו.
בסך הכל רציתי לדעת מה חשוב באושר? האם כאשר חווים אושר כזה
שלמענו בחורות יבזבזו לשווא שעות על גבי שעות כדי להסביר לך את
משמעותו וגם יבזבזו חיים שלמים כדי להשיג, החיים יותר טובים?
אז הלכתי להשיג אושר, כדי לראות על מה העניין. כששאלתי בסבב את
החברים הקרובים והקצת פחות, את אלה מהעבודה ואת אלה מהצבא,
רובם אמרו לי שאושר כזה נמצא באגדות או באהבה. תלוי למי הייתה
חברה. אני, שמעולם לא הייתי מאושר, גם לא עם חברה, ידעתי שזה
בולשיט, אהבה.
עד אז עבדתי בטלמרקטינג, עד שאמצא משהו יותר טוב לעשות.
הסתדרתי עם המשכורת והכול, אבל העבודה לא הסבה לי אושר. איזו
ביטוי פלצני, זאת עבודה, איזה אושר היא כבר יכולה להשיג לך?
בכל זאת חשבתי אז שאולי עיסוק יכול להשיג לי אושר, אז התפטרתי.
בינתיים הכרתי כבר מישהי חדשה, שגם היא, כמוני, לא בזבזה את
זמנה על אושר ושטויות כאלה, אלא ניגשה ישר לביזנס, אני חושב
שזה עשה אותי שמח, למשך זמן קצר.

אז כששכבנו מכורבלים לאחר מכן, שאלתי אותה אם גם לה כל כך חשוב
להיות מאושרת. "מה זאת אומרת אושר? אתה תתחיל לי עם איזו
התבכיינות של בחורות רגשניות, שאני לא מאושרת איתך? עזוב
שטויות." אז זהו, שעד לפני בערך חודש באמת הייתי עוזב וגם אולי
חושב שזהו הבן אדם שהכי מתאים לי. עכשיו הסקרנות החדשה הזו,
שלא ידעתי שנמצאת בתוכי, השתלטה. עזבתי את הניסיון למצוא אושר
בעיסוק, מה שהיא לא כל כך אהבה, בטח תיארה לעצמה שאני עצלן, אז
בכל מקרה, כדי להשיג אושר ניסיתי גם דת או להצטרף לאיזו כת
וניסיתי לגדל כלב שיותר מכל הרס לי את נעלי הבית, חרבן בכל
מקום והזיל ריר על הפלייסטיישן. אחרי שהלברדור חרבן לי גם
בנעליים החלטתי לנסוע להודו, כדי למצוא אושר וגם כדי להיות
מואר, עם האחת ההיא שלא מתעסקת בשטויות. מסתבר שהחום והלחות של
הודו לא עושים לה טוב, עכשיו היא מאושפזת לשבועיים בביילינסון
עם שלפוחיות מוזרות. בזמן שהיא לא הייתה בבית ניסיתי להשיג
אושר באומנות ומלאכת יד, אבל זה רק לכלך לי איזו חולצה שממש
אהבתי והכניס לי הרבה שבבי עץ לאצבעות. כבר עייפתי מהחיפוש
הבלתי נלאה הזה, אחר האושר. הוא כבר נראה לי כמו דבר כל כך
חמקמק שאולי הוא אפילו לא אמיתי, ולא הבנתי אפילו למה אני כל
כך רוצה אושר, זה הרי טיפשי. הכל בגלל מה שההיא אמרה.  

בדרך לביה"ח, לשחרר את הנוכחית, עבר מולי אמבולנס עם צ'אקלקה
כזאת, זו שרואים בטלוויזיה כשיש פיגוע. מיד מאחורי האמבולנס
הייתה משאית זבל, עם עובדי העירייה אוחזים מאחורה בצדדים של
הפיר המלא באשפה. תמיד רציתי כזה וסט זוהר כתום, כמו של עובדי
העירייה, אך מכיוון שאין כל כך הרבה כסף בעבודה עירונית ולא
תיארתי את עצמי חוזר כל יום מריח כמו קליפות בננה רקובות
(באמת, כל הכבוד לחבר'ה ההם) החלטתי שלא אעבוד בתור עובד זבל.
בדרך הביתה השארתי את ההיא חבושה לה באוטו, אמרתי שאני חוזר
עוד מעט, והלכתי לחנות תחפושות שיש בה הכל, אפילו וסטים כתומים
זוהרים של עובדי זבל. חזרתי לבוש בווסט אל האוטו. צדקתי, זה
באמת שימח אותי, שימח אותי נורא. אני חושב שאפילו הייתי מאושר,
גם אם לזמן מאוד קצר.