היא ירתה לעצמה בראש. לא כדור אחד, אלא שניים. היא הכניסה את
קנה הרובה לתוך הפה, עצמה את העיניים ולחצה.
בום.
היא ירתה לעצמה בראש ואז ירתה עוד פעם.
הפעם השנייה הייתה אינסטינקט טהור, היא פשוט התחילה לראות את
חייה במבט לאחור, ומחייה בדיוק היא ניסתה לברוח.
בראש שלה נפער חור גדול, הקיר מאחור התמלאה בדם ובחלקי
אישיותה. חלק מהדם היה מרוח, סימן את המקום שבו שהגופה זלגה
באיטיות על הרצפה.
הרובה היה גדול ושחור, היא לקחה אותו מהאוסף של אבא. היא אף
פעם לא הספיקה לשאול למה הוא תמיד שמר עליהם טעונים.
היא ירתה לעצמה בראש ולא השאירה סיבה מאחורה. האמת המגע של
המתכת הקרה בפיה גרם לה להתמלא בבושה, אבל היא ידעה שמאוחר מדי
בשביל לוותר.
היא עוד הספיקה לשמוע את הבום של הירייה השנייה וקרסה ולא היה
לה אפילו ייסורי גסיסה ארוכים.
בום בום וזהו היא הפכה לגופה.
הגופה הייתה זרוקה בזווית לא נוחה, מתחת לקיר מלא דם, עם עיני
חיה פתוחות. היא לא הייתה מהגופות האלו שעוד אפשר לטעות ולזהות
בהן סימן חיים, היא הייתה גמורה לגמרי.
ככה מצאו אותה לאחר שלושה ימים.
כתבו בעיתונים שירו לה בראש, לא פעם אחת אלא פעמיים. הפעם
השנייה הייתה אכזריות לשמע, וידוא הריגה הם קראו לזה. בעיתונים
גם מצאו לזה סיבה, זה קרה כי היא הייתה כל כך יפה, כל כך
עשירה, כל כך מאושרת.
זה ידוע שלאחרים קשה לראות אנשים כל כך שמחים, אז ירו לה בראש
פעמיים.