שוכבת על הדשא, מסתכלת על העננים.
ריח של גשם בנחיריים, ושקט. רק ציוץ של ציפורים, עדין כזה,
כמעט לא מורגש, אבל מוסיף, כמו כפית סוכר בכוס תה.
המכנסיים שלי רטובים מהטל על הדשא, נצמדים לקרסוליים כמו רטיות
רטובות, אבלזה לא מפריע. נושמת. מתקפלת לכדור על הדשא, לוחצת
את המצח אל העשב הקריר. נעים.
יום שבת, ואני לובשת מכנסיים.
יום שבת, ובבוקר אכלתי חלה מטוגנת וסלט ומיץ תפוזים סחוט שיואב
הכין לי.
כל כך הרבה זמן שלא חשבתי על אמא ואבא ואסתר ושמואל ונפתלי ודן
ו...
יום שבת, אבא והבנים בטח בבית כנסת עכשיו, "חיי שרה", שרים
זמירות.
שמואל שואל את אבא שאלות, ואבא עונה לו רק "ששש! שקט כבר!"
יום שבת, ואני כבר שלושה חודשים לא בבית.
יום שבת, ואני זוכרת שכשנסענו לתל אביב, לקנות בגדים לב מצווה
של נפתלי, ראינו מהחלון את הים. והים היה כל כך יפה וגדול
וכחול, וכל כך רציתי פשוט לצאת ולטבול במים הקרירים האלה,
לשטוף את ריח הזעה שלי ושל כל האנשים בתחנת האוטובוס, ריח נורא
של טונה וביצה סרוחה, שדבק לבגדי ולעורי, אבל לפני שהספקתי
לבקש מאבא, כבר יצאנו חזרה לירושלים, כי "אם נצא אחר כך יהיו
פקקים".
יום שבת, ואני לא מצטערת.