רק לפני כמה חודשים,
נראה כאילו זה היה אתמול,
ישבנו בכיתה,
כולנו בוגרי בית ספר,
כולנו חבורה.
שאלנו את המורה אם אפשר להוציא פרי קטן לארוחה קטנה,
היא הסכימה בתמימותה
והופתעה לגלות מפית פרוסה על השולחן
ועל המפית אבטיח,
שהיה הכל, אבל בהחלט לא "קטן".

ואז הגיע חודש יולי.
הסתיימו הבגרויות,
עבר טקס הסיום,
נפרדנו מהמורים.

מיכאל וזיו הלכו ראשונים.
לוחמים בגבעתי.
התגייסו רק כמה ימים אחרי הבגרות האחרונה.
מאז נדירות היו הפעמים שראינו את שניהם יחד איתנו בימי שישי.
גיל המשיך ללמוד אלקטרוניקה.
וויקי היום פקידה בקריה,
מאז לא ממש ראינו אותה.
גם אביעד התגייס באוגוסט,
בהתנדבות, חובה להזכיר, ולא סתם, אלא למגל"ן.
עבר חודש ואז הצבא לקח גם את חן.
חן שלי, המשפחה שלי שבחרתי בעצמי, החברה שהייתה איתי במשך כל
התבגרותי,
האדם שליווה אותי בכל המשברים והמפולות שחוויתי בשנה הזו,
הלכה גם היא.
אחריה לקח צה"ל את ודים וארתור, שהתגייסו בהפרש של כמה ימים.
שניהם ג'ובניקים, חיים טובים. למרות שגם הם יוצאים רק
בחמשוש"ים.
ועכשיו כבר נובמבר.
אושרי הלך לאגוז.
לוחם אמיתי מאז ומתמיד, אחד החברים הכי טובים שלי מעמית
לכושר.
יוסי, גם הוא אחד האנשים שאני הכי מעריכה,
התגייס רק עכשיו.
"צנחנים", כך הוא אמר.
מחר יש מסיבת גיוס ענקית לאריק והדר,
ויום ראשון שניהם כבר ייחשבו "שריונרים" בדם.
גבי יתגייס כמה ימים אחריהם, גם ג'ובניק, לא בטוח היכן.
מהכיתה המגובשת ביותר בשכבה נותרנו רק אני ורומן.
אני מתגייסת עוד חודש בדיוק,
קרבית, כמו שבחרתי, כמו שאני יודעת שמתאים לי.
ורומן, הוא יתגייס אחרון, במרץ.

ואני שואלת את עצמי עכשיו,
מתי עוד פעם נהיה כולנו יחד ביום שישי,
כפי שהיה לפני?
מה יעשו לנו השנים הללו?
איך נראה אחרי?
עדיין נשמור על קשר?
רק עכשיו נופל לי האסימון.
לגיוס שלי, חוץ מרומן, אף אחד כבר לא יגיע,
לפחות אני מוצאת נחמה
בכך שהספקתי להגיע לגיוסים של כל החבורה.