מבעד לחלון האורות והברקים,
הרעמים שנשמעים וההורים ששוב צורחים,
אי אפשר כבר להמשיך, מתי זה ייגמר?
בינתיים כל הלחץ רק הולך וגובר.

פותח את הדלת, יש ריח של שנאה,
בחדר השינה שוב מתנהלת מלחמה,
לחכות ללילה שיהיה קצת שקט מכולם,
להרגיש מצב אחר, שהרוע נעלם.

שואל מישהו מוכר למה ככה העולם?
בכל מקום, בכל שעה, יש טעם של דם
והאוויר שלא נקי מקללות וטעויות,
רק לדמיין סיפור חדש עם דמויות יותר טובות.

אולי רחוק מהעין זה גם רחוק מהלב,
אבל לברוח ולנטוש, מרגיש הרבה יותר כואב,
וכל אחד שמסתכל אבל בוחר בסוף לשתוק
זה בדיוק כמו לעשן ולא לקחת עמוק.

לחיות כמו בסרטים בלי טעם לחיים,
ואז רק להבין שכשאפשר אז ממשיכים,
מתי תרים את היד ותעזור לחבר?
אולי תעצור בצד ותהיה זה שעוזר.

שואל מישהו מוכר למה ככה העולם?
בכל מצב, מכל סיבה, יש טעם של דם
והאוויר שלא נקי מקללות וטעויות,
רק לדמיין סיפור חדש עם הדמויות הישנות...