דודתי אילין תמיד אומרת שהבוקר החורפי שטוף השמש שבו נולדנו
היה אחד הבקרים היפים ביותר שידעה חיפה ומדינת ישראל בכלל
ושאפילו המכוניות המרעישות כדרך קבע לאורך הכבישים המפויחים,
התנהלו במין הרמוניה רוגעת, בלי צפירות ובלי צעקות וקללות,
כאילו כל העיר השתתפה בשמחת הלידה של התאומות ברות המזל ביותר
בכל הצפון.
כעת אני יושבת בחדר העבודה החשוך שבדירה בתל אביב, מגלגלת
בעצבנות את כוס הוויסקי בין האצבעות ולא מצליחה להבין איך לא
עצרתי אף פעם במשך כל השנים האלה ולא תהיתי אף לא פעם אחת, אם
כל זה באמת אמיתי, אם זה לא מחזה תעתועים שהוקם בכישרון לא
רגיל על ידי משפחתי ממניעים כלשהם ושיום אחד רחוק בעתיד עלול
משהו לשלוף סיכה ולפוצץ את בועת האשליה הזו לכל הרוחות. אני
מחפשת ביד רועדת את קופסת הסיגריות בצידו השמאלי של השולחן
ומקללת חרש כשאצבעותיי החיוורות פוגשות באוויר. הפסקתי לעשן
לפני שנתיים ועד היום אני שולחת את ידי לקופסא הארורה, כאילו
מעולם לא נפטרתי באמת מעונש הסיגריה, כאילו לא עברתי חודשים
מייסרים של ניסיונות גמילה שהסתיימו בכישלון, עד החודש האחרון
המייסר מכל שבו סוף, סוף הצלחתי להיגמל. חלק קטן במוח שלי לא
מוכן לסלוח לי על שמנעתי ממנו את העשן הרעיל, והוא כנראה לעולם
לא ישלים עם העבודה הזו לא משנה כמה שנים יעברו. אני מניחה את
כוס הוויסקי על השידה מאחורי וקמה חרש מהכיסא, מנסה שלא להרעיש
בזמן שאני יוצאת את החדר ופונה למטבח, לא רוצה להעיר את עומרי
שנוחר את הסימפוניה התשיעית בחדר השינה שלי. הבעיה שלו היא
שהוא פשוט דואג לי יותר מידי, בכלל לגברים יש נטייה מעצבנת
לרצות להגן עליך וללמד אותך לחיות נכון, תמיד יש להם כל מיני
תובנות עמוקות כמו "את צריכה לעבוד על זה, זה לא בסדר שאת
דואגת כל כך הרבה" או משהו בנוסח הסוד "את צריכה תמיד להיות
שמחה, זה מאוד חשוב" יש כמובן גם את אלא שאחרי שהחלפתם רק כמה
משפטים מחליטים שהם פיצחו אותך ויודעים מה חסר לך בחיים ואז זה
הולך ככה "יש בך הרבה מאוד כעס, את לא מאושרת איפה שאת נמצאת
עכשיו, אם תשני מקום זה לא יעזור, הכעס יבוא אחרייך" נהדר
פאולו קואלו אני חושבת שדרכנו נפרדות עכשיו, בשביל פילוסופיה
בסגנון של "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" אני לא צריכה חבר יש לי
מספיק ספרים בנושא, התפקיד שלך זה לזיין אותי ולא את השכל,
חושב שתוכל להתמודד עם זה? לזכותו של עומרי יצוין כי הוא יודע
להבחין טוב מאוד מתי מתחיל להימאס עלי הלהג החדגוני שלו על
החיים, הוא גם מודע לזה שמעולם לא באמת הקשבתי לבליל המבולבל
של קלישאות שהוא מצטט לי מכל מיני ספרי פילוסופיה שאותם הוא
בולע בתדירות בה הוא נושם. העניין הוא שאצל רוב הגברים זה בא
ממקום של גאווה, מין סוג של יומרנות כזו של "אני יודע יותר טוב
מה טוב בשבילך, אני יציל אותך מהחיים העצובים שאת חייה". אני
לא מבינה, מי הכניס להם את השטות לראש שאני צריכה שמשהו יציל
אותי ממשהו? כשתראה אותי בורחת מכלב אמסטף ברחוב, אז תציל
אותי, אבל בכל מה שקשור לחיים שלי, אל תתערב, אני בהחלט מסוגלת
לדאוג לעצמי. למען האמת  אני יודעת שעומרי לא באמת מבין אותי,
גם הוא בסופו של דבר מנסה להציל אותי מעצמי, וגם הוא כמו כל
שאר האנשים בחיים שלי מפספסים את הנקודה, אני לא צריכה שיצילו
אותי משום דבר, אני צריכה להרגיש נאהבת, צריכה להרגיש שאני לא
לבד. כי מאז שאחותי התאומה מאי נעלמה לפני חצי שנה, אני לא
מצליחה לישון בלילות, אני שומעת את הקול שלה מהדהד בין קירות
הבית, ואת צליליו של הפסנתר הארור שלה שעליו הייתה מנגנת בלי
סוף צורם באוזני. מאי הייתה התאומה הטובה מבין שתינו, עד כמה
קלישיאתי שזה לא ישמע, זה נכון. היא זו שתמיד הביאה את הציונים
הטובים, הייתה שקטה ולא עשתה בעיות. הבת המושלמת. נסיכה
יפיפייה שהכל רצו בקרבתה כדי שהאור הזוהר כל כך שהפיצה סביבה,
יחמם גם אותם ולו רק לכמה רגעים. בזמן שהיא הייתה הבחורה
המושלמת להביא הביתה להכיר לאבא ואימא, אני הייתי הילדה רעה.
"חסרת מעצורים" ככה אימא שלי קראה לי באחד מהריבים הרבים
שהתנהלו בבית הגדול והמהדהד שבו גרנו אז. התחלתי לעשן בגיל 13
ולשתות ב-11, היה לי עגיל בלשון עוד לפני שהילדים בבית הספר
ידעו לאיית את המילה פירסינג ואת הקעקוע הראשון שלי עשיתי
באיזה סמטה מטונפת בניו יורק בגיל חמש עשרה כשאבא ואימא לקחו
אותנו לארה"ב כמתנת יום הולדת. לא הייתי בעייתית כי אבא שלי
התעלל בי מינית, וגם לא בגלל שהרגשתי שאוהבים יותר את מאי מאשר
אותי וחיפשתי תשומת לב. עשיתי את זה נטו כי יכולתי, עשיתי את
זה כי הייתי משועממת מוות מהחיים. כל מה שרציתי אי פעם קיבלתי,
מספיק שהקשתי באצבעותיי פעמיים והוא היה כבר מונח ליידי. רציתי
עקשן, לא רציתי לשחק את הנסיכה הקטנה של אימא ואבא, זה היה כל
כך שנות השמונים מבחינתי. הייתי כזאת נערה מתבגרת ומטופשת,
שהיום כשאני מסתכלת לאחור, אני פשוט מתביישת. אני פותחת את
המקרר המזמזם במטבח ושולפת חפיסת שוקולד מהערמה בפינה שבמדף
התחתון וחוזרת חזרה לחדר העבודה הקטן כשהטלפון מתחיל לצלצל
בשאון מהגיהינום. אמרתי לעומרי אלף פעם שאנחנו לא צריכים את
המכשיר הארור, יש לנו 4 פלאפונים וגם זה לטעמי יותר מדי. אבל
לא, ביום שהוא עבר לגור איתי הוא התקין את בן השטן הזה בסלון
והתעקש שתמיד טוב שיהיה טלפון נייח לשעת חרום. שמעתי את קפיצי
המיטה חורקים כשעומרי קיפץ בבהלה מהמיטה ואחר את פסיעותיו
הנחפזות על רצפת הבטון. הצליל המחריד נדם לבסוף והוחלף בקולו
הרדום.
"הלו"
שתיקה
"אתה בטוח?"
שתיקה
בשלב הזה החלטתי להצטרף לחבר החסר תועלת שלי בסלון, לחטוף ממנו
את האפרכסת ולקלל את כל בני משפחתו של בן הבלייעל שמתקשר בשלוש
לפנות בוקר לאנשים הגונים ומפריע להם בשנתם. גמאתי בכמה פסיעות
ספורות את הדרך מחדר העבודה עד לסלון וקפאתי במפתן הדלת. לא
בגלל החיוורון של פניו ואפילו לא בגלל שהוא נעץ את מבטו דרכי,
כאילו לא הייתי קיימת כלל. אלא בגלל שהוא הושיט את האפרכסת
באוויר לכיווני ואני ידעתי שלא משנה מה זהותו של החסר חיים
בצידו השני של הקו, אם הוא מתקשר באמצע הלילה זה איכשהו קשור
לאחותי.  
"לא" מלמלתי
"ליאה, מצאו את אחותך. אני חושב שכדאי שתשמעי את זה."
הוא דיבר אלי אבל מבטו היה עדיין מרוחק, עיניו שוטטו על פני
הקיר מאחורי כאילו אני בכלל לא שם ולמען האמת זה די הפחיד
אותי.
"אני מעדיפה לשמוע את זה ממך ולא מאיזה זר שבחיים שלי לא פגשתי
לפני הלילה הזה."
"זה אבא שלך"
"עוד יותר גרוע"
"ליאה" היה סוג של תחינה בקולו, אבל אני כבר החלטתי. לא היה
שום סיכוי שבעולם שאני ייתן לאבא שלי להגיד שוב שמצאו את הגופה
של הבת שלו. אני לא יעביר אותו את הסבל הזה בשנית ובפרט שידעתי
שהיא לא מתה. ידעתי שזאת לא הגופה שלה כי צלילי הפסנתר
המקוללים ניסרו בי כעת יותר מתמיד.
"תמסור לו ד"ש ותגיד לו שאני אוהבת אותו ושאני אדבר איתו מחר
בבוקר."
עזבתי את עומרי בסלון וחזרתי לחדר העבודה הקטן, אחזתי באצבעות
רועדות בכוס הוויסקי וגיששתי אחר קופסת הסיגריות משמאלי.