אני חש איבה כלפי כמעט כל יצור שאני רואה בעיניי. אני חש איבה
גם כלפי יצורים שאיני רואה כלל. האיבה שלי מתגברת כלפי יצורים
ככל שאני מבלה עמם זמן רב יותר. האיבה שאני חש כלפי אמי וכלפי
בת הזוג שלי הן כאלה שכמעט ואינני מסוגל לשלוט בהן. אני רדום,
ויחד עם זאת ער בצורה כואבת במיוחד. אין לי הקלות מיוחדות. לא
נתגלו בי עד היום ליקויים חריגים במיוחד אבל אני נוטה להתייחס
לעצמי כאל מצורע ייחודי ומופרע במיוחד. אני בודד ומוקף בני אדם
בצורה בלתי סבירה. כל מעשה שאני עושה מלווה בחישובי קץ
אינסופיים המוציאים אותי משלוותי. אני מוציא את בזת הזוג שלי
מדעתה. לאט לאט, אני נוגס חלקים נרחבים משפיות דעתה ובקרוב
ייוותרו לה רק אפשרויות מועטות, מובחנות וצרות: לברוח ממני,
להרוג את עצמה או להשלים עם קיומי. אני נוטה להאמין שתעזוב
אותי. זה משרת את חרדת הנטישה הרצויה שלי ואת היהירות הלא
מובנת שאני נוטה לכנות גאונותי. מעל לכל, אני אוהב את עצמי
ושונא את עצמי בעוצמות מנוגדות עזות כל כך עד שלעתים אני מרגיש
כאילו אני מנשק לעצמי ובועט באשכיי בו בזמן. רוב הזמן אני מדבר
בלהט על נושאים שכלפיהם אינני חש אפילו מעט להט.  בנושאים
המעסיקים אותי באמת אני נוטה לייצר אמירות חלולות ולא מקוריות
שנובעות מרצוני להיתפס כמתקדם. אינני אותנטי בשום צורה. חוסר
האותנטיות שלי מכשיל אותי אלף פעמים ביום על ברכיי. אינני חייב
דבר לאיש. כולם חייבים לי הכול. כל הזמן. רוב התחושות שהייתי
חש עד לפני שנתיים בעצמה הפכו לשאריות קהות של זנבות עפיפוני
רגש מדובללים. אני מקריח. אני משמין ללא שליטה ורעב תמידי מניע
אותי לטרוח הרבה יותר על בישול ארוחות מהן שלעולם לא ישביעו
אותי במקום לעשות דברים שאני רוצה לעשותם באמת. אינני רוצה
לעשות דבר. כל מה שאני רוצה רוב הזמן מסתכם במצע שכיבה ושמיכה.
אינני חושק עוד. לא בבת הזוג שלי, לא בנשים זרות. מרבית הנשים
שאני פוגש מצליחות לייצר אצלי עגיבה רגעית מלאת תשוקה שאחריה
רגעים ארוכים של ייאוש וזעם חד גוניים. הצבע האהוב עליי הוא
סגול. אינני נוהג לאכול פירות. הזמנים היחידים בהם אני אוכל
פירות הם כאלה בהם מחליט מישהו להגיש קערת פירות חתוכים
ושטופים. אני עצלן נוראי, אך פעמים רבות אני מוצא את עצמי עושה
דברים מלאי מרץ וחיוניות. אני נוטר לעצמי בגין יכולת זאת. אמי
איננה מתקשרת אליי עוד. היא ממתינה לשיחות אכפתיות פעמיים שלוש
בשבוע. מעולם לא מילאתי אחר רצון של אמי שידעתי שהוא כן. כך גם
נוהגת אמי כלפי רוב הרצונות הכנים שלי. פעמים רבות בשנתי אני
כמעט ומרטיב את המיטה בשתן. הדבר היחיד המונע ממני להרטיב הוא
הפחד שהשתן יתפשט על המזרון כך שבסופו של דבר ייגע בגופה של בת
הזוג שלי. אני כל כך רוצה להרטיב את מיטתנו עד שפעמים רבות אני
נותן לטיפה יחידה וריחנית להימלט ממני, מוקדם בבוקר, כשהיא
ישנה את שנתה המופרעת לצדי. אין היא מרגישה בדבר. אינני נהנה
מהשינה עוד. חלומותיי מלאים שיבושים ואינני מצליח לחלום חלום
אחד קוהרנטי. רוב חלומותיי מורכבים תמונות לא שלמות של רסיסי
זיכרונות יומיים מהולים חוויות כאובות מהרפרטואר העשיר של חיי.
חיי אינם שונים מאלו של כל אדם אחר. אינני מסוגל לספר לעצמי את
הסיפור האמיתי העומד מאחרי העמדת הפנים הנצחית שלי. אינני שומע
מוסיקה עוד. אני דוחק את המוסיקה האהובה עליי, את אלפי
האלבומים המוכרים לי, לאחורי נפשי. נפשי כבר מזמן משמשת כאתר
פסולת רעיל לא ידידותי לסביבה. אני שונא את המטפורות הקטנות
ומלאות הצער שאני ממציא לגבי עצמי. אין לי חוש טקט. אם הייתי
יכול, הייתי אומר את כל הדברים הנכונים ברגעים המתאימים. אינני
רוצה בכך באמת. אני מפיק הנאה כרונית מהבכת עצמי. חוש הביקורת
שלי מפותח פי עשרה מאינסטינקט החיבה שלי. פעמים רבות אני שומע
קולות ירייה הגם שאין כלי נשק בסביבה. הגם שאין יורים. יש לי
תכונות תוקפניות רבות ולמעשה, אני מסוגל להשתמש בכל אחת
מתכונות האופי הנעימות שלי ככלי תוקפני חד ורע. אין לי כוונות
לחיות עוד זמן רב. אני מעריך שכשאגיע לגיל ארבעים ארחם על
עצמיו כל כך שלא אהיה מסוגל להרוג את עצמי. אני מייחל לאסון
טבע, תאונת דרכים אכזרית, או פיצוץ פוליטי באוטובוס ציבורי.
לעתים אני מסוגל לראות את עצמי נושא חגורת נפץ גדולה למרכזו של
גן ציבורי עמוס, או לתוך תחנת משטרה קרובה. אף פעם אינני מצליח
בדבר. תמיד מגלים אותי בטרם עת, אני נוטה להיחשף. רצונותיי
האלימים הם הכנים ביותר מבין שלל רצונותיי. אינני מסוגל להודות
בעובדה שאני תופס את הקיום שלי, כל קיום, כמסכת נוראית וחסרת
ייחוד של עינויים עצמיים מסבי עונג.  אני אחד האנשים המשכילים
ביותר שאני מכיר. אני בור מוחלט המסוגל להתעלם מבורותו בלי שום
בעיה. אין לי שם. שמי הרשמי מצויין בכל המסמכים השגרתיים, אבל
זמ רב שאינני משתמש בשמי. כשאני מציג את עצמי בהזדמנויות
המעופשות שנופלות לידיי, אני נוטה לומר ברכת שלום מהירה. אינני
נהנה מהיכרות עם אדם חדש. אני נוטה לחשוד ברוב בני האדם. אני
חושד בעצמי יותר משאני חודש בכל אדם אחר. אם היה עליי להצביע
על מי שהוא במסדר זיהוי כמבצע פשע הייתי מצביע על עצמי, ללא
ספק. אינני עיוור. קשה לי לשמוע. שמיעתי היא המיומנות החלשה
ביותר שלי. אין לי כוונות לחיות עוד זמן רב. אם היה הדבר תלוי
בי, הייתי מתאבד מחר, רק כדי שאוכל להשתיק אחת ולתמיד את כל
אותן לשוניות חורצות חרוצות שאני חורץ לעצמי בשעות הבוקר
המוקדמות. אין לי שום בעיה. אחי הצעיר אינו מדבר אתי כבר זמן
מה. רוב הזמן אני רוצה במותו מתוך מחשבות גיאוגרפיות הקשורות
למספר החדרים בבית אמי. אני מייחל למותה של אמי גם כן. אני מלא
תקווה ששניהם ימותו באותו היום. אין לי סיכוי אחר. אבי כבר מת.
אני נוהג לספר את סיפור מותו של אבי במילים רבות מדי. למעשה,
כל סיפור אותו אני רוצה לספר, מסופר על ידי בצורה מוגזמת
ועמוסה. אינני פוחד מדבר. אני פוחד עד מוות מרוב הדברים.