לו נכדתו הקטנה של יוסף הייתה שואלת אותו האם הוא מכיר את
דורה, יוסף היה שמח להשיב לה שבוודאי שהוא מכיר. יותר מכך, הוא
מכיר כמה וכמה סוגי דורות. דורה אורטופדי - מק"ט 150300, דורה
סופר-גן - מק"ט 7417050, דורה קלמר - מק"ט 7107007. נכדתו
הקטנה הייתה מנערת את ראשה בעל שתי הצמות השחורות הקצרות,
ומשיבה לו שלא לכך התכוונה, אך אין זה מפחית מהיפותטיות המצב.
כדי להמחיש זאת, ניתן היה לספר לצורך העניין שילדיו או אשתו
שאלו אותו את השאלה הנזכרת, והמצב היה נותר היפותטי כמקודם.
יוסף עובד כבר עשרים-ושבע שנים במחסן של חברה גדולה המייצרת
ציוד לבתי-ספר. תיקים, קלמרים, דפדפות, קלסרים, מחברות, ועוד
ועוד. הוא מכיר היטב את כל המק"טים, או המספרים הקטלוגיים כמו
שאף-אחד לא טורח לציין. הנערים שבאים לעבוד במחסן בתקופות
החופשים - וזוכים אגב כך למשכורת שהינה זהה כמעט לזו שלו -
מרבים להיעזר בו. איפה נמצא יומן כדורגל מהודר? הם שואלים.
בקצה הרחבה, במדף התחתון, מימין ליומן סקוטש של הפנתר הורוד,
יוסף משיב. איפה דניאל צהוב/אפור אקספלור? מול קלמר באטמן.
איפה תיק ספר גנרי? אזל מהמלאי.
אין עבודה במחסן שיוסף טרם התנסה בה. לפעמים הוא מקבל הזמנה של
תיקים, מלקט אותם לקרטונים, מסדר על פלטת עץ ועוטף בניילון
נצמד. על הניילון הוא מדביק שתי מדבקות עליהן כתובות ארבע
הספרות האחרונות של ההזמנה, שם הלקוח ועיר מגוריו. לפעמים הוא
מעמיס עם המלגזה הכתומה והחורקת הזמנות מוכנות למשאית. לפעמים
הוא פשוט לוקח מטאטא ומנקה את הרצפה במשרד בפנים. באין משפחה
לחזור אליה, יוסף יכול להישאר במחסן עד שעות מאוחרות, ואף אחד
לא ידאג לו. הוא עצמו החל לעבוד במחסן בתור נער שחלם על אופנוע
גדול ושחור.
באחד מערבי הקיץ החמים, לאחר שרוב הנערים כבר שבו לביתם מעבודת
היום הקשה, נשאר יוסף לשמור על המפעל למשך הלילה. הוא עולה על
המכולה הגבוהה שעל-יד הכניסה ומתיישב לקול אנחה בסוכה המאולתרת
שבנויה שם. הוא מכוון את הרדיו הישן ובעל הקליטה המעורערת
לערוץ הקלאסי ומחליק באצבעו על חוגת הווליום. משחק קצר באנטנה
משפר את איכות הצליל, אבל יותר מכך הוא יודע שכבר לא ישיג. הוא
חושב שאולי כדאי לפנות אל יוני כדי שיקנה רדיו חדש.
תפקידו של יוסף פשוט בתכלית: פתח הסוכה פונה אל השער, שמואר
היטב בזרקור חזק. אם משום מה מגיע אל השער הולך על שתיים, הוא
מצלצל לבעלים של המחסן שמתגורר בקרבת מקום. הוא כבר עשה זאת
בעבר, פעמים רבות, והוא יודע שהדרך היחידה לא להירדם - ולספוג
קנס - היא לשבת על קצות המכולה ולהלך מצדה האחד אל האחר,
לסירוגין. השעות חלפו בעצלות יוצאת דופן, אפילו בשביל משימה
מאוסה כמו זו, כאשר קול נקישות החל לבקוע מכיוון חלקת הכביש
מחוץ למפעל, שהייתה מוסתרת בעצי ברוש תמירים.
כעבור מספר רגעים לא רב התהווה קול הנקישות אל מחזה מוזר
ביותר: על סוס לבן ואצילי רכב אדם מחופה בשריון מכף רגל ועד
ראש, אשר בצדו השמאלי נתלתה במהודק חרב ארוכה וידו הימנית אחזה
ברומח. מוזרה אף יותר מכך הייתה הדמות ששכבה קרוב לצוואר הסוס
- מעולפת, ככל הנראה - בחיקו של האדם הראשון. הפרש נקש בעזרת
רומחו שלוש נקישות בהולות על השער החשמלי והרים את קולו אל
יוסף: "אדוני, פתח את השער!"
יוסף החל לחייג בטלפון החרום שבסוכה.
הפרש הזדעק לעברו: "עצור, יוסף, אל נא תצלצל בפעמון האזעקה!
ידוע לי היטב שעליך להפעיל אותו כאשר אתה חוזה בהולך על שתיים,
ואני הרי רכוב על סוס, שלו ארבע רגליים. ודאי תוכל לראות את
ההיגיון שבכך!"
יוסף לא חשב שהוא רואה את ההיגיון שבכך. מצד שני - אם כי אין
זה צד שני במובן הקלאסי של העניין - הוא גם לא טרח להשתאות על
כך שהפרש המוזר מכיר את שמו. הוא לחץ על שתי ספרות נוספות בלוח
הטלפון, אם כי בהיסוס ניכר. הפרש הטיח את רומחו על הכביש
בתסכול. לאחר מכן הוא אחז בדמות המעולפת בשתי ידיו וירד מסוסו.
עתה יוסף הבחין בשני פרטים נוספים שקודם הוסחה דעתו מהם:
ראשית, צלב כחול גדול נצבע על השריון הכסוף של הפרש, בין חזהו
לבטנו. שנית, הדמות המעולפת הייתה ממין נקבה, והיא לבשה שמלת
משי לבנה וקלילה שנוקדה בכתמי בדם.
"ראה," ניסה נואשות הפרש והגביה את האישה המעולפת, מפנה אל
יוסף אזור בו שמלתה הייתה מוכתמת במיוחד. "היא גוססת. האם תרשה
לה למות? סבורני שאינך רע לב. ומלבד זאת - היא חשובה ביותר.
היא חיונית."
יוסף היסס עוד רגע אחד בלבד ובסיומו הוא טרק במהירות את שפופרת
הטלפון והרים את המתג שפותח את השער החשמלי. השער החל לנוע
באיטיות נוראה - או כך לפחות הפרש חשב - כך שכאשר הוא הוסט
סוף-סוף כדי הצורך, האישה המעולפת כבר הייתה שכובה שוב על
הסוס, הרומח מושחל על האוכף, והפרש הוביל את הסוס ברסנו אל תוך
המחסן. יוסף מיהר לרדת מהמכולה הגבוהה, רומס בדרכו קרטונים
רבים שהושענו על קירותיה.
"ובכן, איפה נוכל להסתיר אותה?" שאל הפרש.
"להסתיר?" יוסף לא היה בטוח בטיבו של הרעיון. "הכי טוב יהיה
לקחת אותה לבית-חולים."
"לקחת אותה לבית-הבראה? לא, לא, עלינו להסתיר אותה. האם לא
אמרתי לך שהיא חיונית עד מאוד? בבית-ההבראה הם יוכלו למצוא
אותה על נקלה ולבצע בה את זממם. האם יש כאן מקום מסתור בעבורה
או שמא אני מכלה את זמני לריק?"
"אני חושב שאפשר לשים אותה במשרד של שמעון," אמר יוסף.
"כוונתך, בחדרו של מנהל העבודה?" תמה הפרש, "אל נא תשים אותי
ללעג, יוסף. עלינו להחביא אותה במקום סמוי מן העין. השומע אתה,
במקום סמוי מן העין!"
יוסף חכך בדעתו ואז הציע את ההצעה הבאה: "יש שתי אפשרויות:
אחת, נחביא אותה בסוכה שבה ישבתי מקודם. גם ככה אף אחד לא עולה
לשם במשך היום, ואני יכול לדאוג לזה שאני אשמור באופן קבוע
בלילה. האפשרות השנייה," ויוסף הצביע על המכולה האדומה הגדולה,
"היא שנחביא אותה בפנים."
"בסדר," אמר הפרש.
יוסף שלף צרור מפתחות מחגורתו ופתח את דלתות המכולה לקול חריקה
צורמנית במיוחד.
"ששש!" היסה אותו הפרש, והסיט את מכסה קסדתו כדי לגלות  מספר
קצוות שיער צהובים ושפם מגודל אך מסודר ומוקפד. הוא הוריד
בשנית את האישה מהסוס ונכנס איתה אל המכולה כאשר היא שכובה על
כתפו, והוא עוקב אחרי יוסף בסקרנות.
המכולה הכילה, כראוי למכולה, דברים מדברים שונים. שלושה זוגות
מטאטאים, מגב, דלי שבור, כהנה וכהנה כימיקלים אסורים למאכל
לניקוי רצפות, שולחן כתיבה סדוק עליו נחו שני גלילי נייר דבק
שקוף וערמות גבוהות של קרטונים של מוצרים משנים קודמות. יוסף
הסתכל על חלל החדר והרגיש כאילו מוחו מלא קש. לא עלה בו אף
רעיון היכן אפשר להחביא את האישה.
"טוב, בנאדם, אתה הבאת אותה לפה, אתה תציע איפה להחביא אותה."
"אולי נרוקן את היין מאחת או שתיים מהחביות," הצביע הפרש על
הקרטונים החומים, "נשבור את חלק מדופנותיהן, נצמיד אותן זו לזו
ונשכיב בהן את השומרת."
"אין שום יין בקרטונים האלה," החרה אחריו יוסף. "וקוראים להם
קרטונים, לא חביות. בכל מקרה, אפשר לעשות את זה, אם אתה לא
פוחד מזה שהעובדים האחרים במחסן ייכנסו לכאן בעצמם ויפתחו
דווקא את הקרטונים האלה."
"אני חושש מדברים רבים, אך לא מהעבדים האחרים פה. הם עיוורים,
כמו כולם."
משהגיעו להסכמה, יוסף והפרש טיפלו בעניין במהירות הבזק. הם
הזיזו הצידה כמה קרטונים, פתחו אותם, השכיבו בהן את השומרת
(בזו הפעם יוסף דווקא שם לב לכך שהפרש כינה את האישה המעולפת
בשם 'השומרת') ולבסוף ערמו מספר ארגזים על הארגזים בהם הושכבה
האישה, כדי למנוע מצב בו יפתחו דווקא את הארגזים הללו. יוסף
סגר את המכולה וטיפס שוב על הסוכה. גם הפרש עלה על סוסו.
"ובכן, אינני יודע כיצד להודות לך," פתח הפרש את תחילת שיחת
הסיום. "אומר לך רק זאת: דע לך שאתה מסייע לי רבות. אסור שהיא
תמות!"
לאחר נאום מבריק זה, שתחילתו הססנות וסופו הכרזה נחושה, יוסף
השיב: "טוב, בסדר, הבנתי." הוא הדליק סיגריה ושיכל את רגליו.
"אתה עצמך נתון בסכנה, אם עוד לא הבהרתי את העניין כדי הצורך.
יכול להיות שתתקל באנשים שיהיו פחות אדיבים ממני. אל חשש - אני
אגיע בדיוק כאשר תזדקק לי."
יוסף התלבט האם לתהות מדוע, בשל כל סיבה שהיא בעולם, הוא,
יוסף, יזדקק לפרש, אך תחת זאת הוא שאף שאיפה נוספת מהסיגריה
שלו.
שארית הלילה עברה בנעימים. כבמעשה קסמים, יוסף מצא זווית
לאנטנה בה הקליטה הייתה מושלמת, ומכאן והלאה לא נדרש דבר נוסף
כדי שהבוקר יפציע במהרה, מה שאכן קרה. בשעה שבע, לאחר שנגמרה
המשמרת שלו וראשוני העובדים החלו להגיע, יוסף החתים את הכרטיס
האלקטרוני שלו והלך לביתו, אך כדי לחזור חמש שעות מאוחר יותר
ליום עבודה חדש.
השמש, שהייתה שמש של אמצע יולי, צרבה נוראות באותו יום, ויוסף,
שעבד באותו יום בהפצה ולא באזור המוצלל של התיקים או הנייר,
נצרב היטב. אמנם, המשימה שהוטלה עליו לא הייתה מורכבת כלל וכלל
- למנוע ממשאיות להיכנס אל רחבה מסוימת - אך השמש העניקה לו את
התחושה הנעימה שהוא כבר מוכן לאכילה לא פחות מאשר צ'יפס שזכה
לעשרה טיגונים חוזרים בחנות פלאפל נידחת. מובן שיוסף לא חשב על
כך במילים אלו ממש, אך הדימוי בעינו עומד.
בשלב כלשהו, בערך בשעה שתיים וחצי בצהריים, מעט אחרי סיומה של
הפסקת האוכל, שמע יוסף מן לחישה רמה הבוקעת מעבר לעיקול בו
נמצאת המכולה. הוא ניגש אל העיקול והביט כה וכה, אך חוץ ממכולה
שניצבה שם ופועל חדש ששמו פרח מזיכרונו של יוסף ושנהג כעת על
מלגזה כתומה בריכוז רב, לא נראה דבר שהיה יכול להיות מקורו של
הצליל. יוסף סב על עקביו, חושב לחזור למקומו, אך צליל נוסף של
לחישה רמה - "פסססט", אם לדייק - שבקע זו הפעם בפירוש מתוך
המכולה, מנע ממנו לעשות כן. יוסף הסיק בחוכמה שידה של השומרת
בדבר ופתח את המכולה.
דלתותיה, כמו אתמול, נפתחו לקול חריקה צורמנית במיוחד, ואילולא
השומרת המתגוררת שם עתה היה שולח יוסף מישהו לשמן אותן. כל
החפצים שרק אתמול בערב הוטלו בפיזור על רצפת המכולה היו מונחים
במסודר על השולחן והשומרת ישבה על כסא עץ רעוע שכלל לא היה שם
קודם. היא קמה, פרשה לצדדים את אמרי שמלתה הרחבה וקדה קלות
ליוסף. אחר התיישבה, ויוסף שב לב לכך ששוב לא הייתה השמלה
מוכתמת כולה בדם. זה הפליא אותו מאוד, שכן ככל שהיה ידוע לו -
וכזכור, יוסף ידע  דבר או שניים על המפעל - לא הייתה מכונת
כביסה במכולה.
השומרת העניקה ליוסף חיוך אוהד ואמרה: "אני מודה לך על העזרה
שהגשת לי אמש, מיטיבי היקר. ברצוני להעניק לך שי צנוע, אם טוב
הדבר בעינייך."
"טוב, תביאי."
השומרת פשפשה באחד מכיסיה הזעירים של בגדה ושלפה ממנו קופסה
כחולה, קטנה ומרובעת שעוטרה בכוכבים כסופים ומנצנצים, ושפתיחתה
נעשתה על-ידי ציר במרכזה. ליוסף הקופסה הזכירה את הקופסה של
הטבעת שהוא חשב פעם לקנות לענת. זאת, אגב, הייתה הסיבה השנייה
בשלה יוסף התחיל לעבוד במפעל לפני שנים רבות.
יוסף לקח את הקופסה הקטנה מידה המושטת ופתח אותה בעדינות. בתוך
ריפוד המשי הרך נחו שני גושים קטנים ולבנבנים של חומר
בלתי-מזוהה שדמה למין צמר אוורירי, או אולי צמר-גפן מתוק. יוסף
הושיט אצבע זהירה אל החומר הזר ומישש אותו קלות. מרקמו לא
הזכיר ליוסף דבר אותו הכיר, אך לא היה בכך כדי להפחית מהיותו
נעים למגע עד מאוד.
"ובכן," אמרה השומרת בקול שוחק, "האם לא תשאל אותי לכל הפחות
לשמותיהם?"
יוסף הסתכל אל השומרת בפיזור. "יש לדברים האלה שם? מה זה
בכלל?"
השומרת נאנחה בדרמטיות מעושה אך שמרה על עיניה בורקות. "אלו
עננים, יקירי - כל איש דעת היה יכול להבחין בכך בקלות רבה. לא
משנה, לא משנה. לימני מבין השניים קוראים עב, ולשמאלית צל. הם
ידידים טובים שלי, ואני בטוחה בכך שהם ישמחו להיות גם ידידיך.
כל שעליך לעשות הוא לפתוח את הקופסה במקום שטוף שמש ולשלח אותם
לחופשי." היא הנמיכה את קולה לכדי לחישה ואמרה באוזנו של יוסף:
"צל היא המועדפת עלי, אך אל לך לגלות לה..."
יוסף סגר את הקופסה, הכניס אותה לכיסו האחורי ופנה לחזור
לעבודתו. "תודה," אמר לשומרת ופנה לצאת.
"הו! סלח לי על נימוסי המקולקלים," אמרה השומרת, "לא הצגתי את
עצמי ואף לא שאלתי לשמך - אני מתכנית מלודי; ואתה? וודאי שמך
נאה והולם את טוב ליבך."
"קוראים לי יוסף," השיב יוסף.
מזג האוויר ביום המחרת היה חם לא פחות מיום המחרת, וכך גם זה
שלאחריו. בצהריי היום השני מאז נתנה השומרת את מתנתה ליוסף
החליט זה האחרון, שהוצב שוב במחלקת ההפצה, לנסות אותה. הוא בדק
שמגרש האספלט ריק, שלף את הקופסה מכיסו ופתח אותה בסקרנות כנה.
שני הגושים הלבנבנים - עננים, תיקן את עצמו יוסף - נחו שם.
"אתם יכולים לצאת," פנה יוסף לעננים. הוא תפס בהם והניחם על
הרצפה.
בתחילה לא היה נראה כי יקרה דבר; צמד העננים שכבו בעצלתיים על
הרצפה ולא נעו כלל. יוסף המתין כך במשך כמה דקות, מחכה לראות
האם יחול שינוי כלשהו במצב הצבירה שלהם, אך העננים נותרו
בשלהם. הוא הפנה בשנית את מבטו לצדדים, בכדי לוודא שאף אחד לא
מתכנן לארח לו חברה, ובדיוק באותו הרגע החלו העננים לצמוח.
בתוך שניות ספורות היה גודל כל אחד מהם כגודלה של טלוויזיה
קטנה, ולאחר שניות ספורות נוספות כגודלו של מקרר. ניתן ללמוד
מכך, אגב, שקצב הגדילה שלהם היה מסחרר. אז הם התחילו לרחף.
אט-אט הם התרוממו, עוברים מעל פניו בעצלות, וכעבור דקות מספר
הם כבר היו בגובה השמים. הם נעמדו בדיוק מעל לראשו של יוסף
והצלו עליו באופן נעים למדי.
אז בדק יוסף אם העננים יישארו מעל ראשו גם כאשר הוא יסור
ממקומו, ואכן כך היה - לכל אשר הלך יוסף עקבו אחריו צל ועב.
העבודה בדרך זו הייתה כמעט מהנה.
ככל שהתקדם היום הנמיכו העננים עוף, עד שבערב הם צנחו לגמרי אל
הרצפה והצטמקו לגודלם המקורי. יוסף החזיר אותם בעדינות אל
הקופסה, ליטף אותם בחיבה והלך לנמנם מעט לפני משמרת הלילה שלו
שתחל כמה שעות מאוחר יותר.
הייתה זו משמרת הלילה הראשונה שלו מזה שלושה לילות, מה שאולי
עשוי להיראות כזניח, אך לא בעבור יוסף. לרוב, יוסף משתדל
למלאות כל משמרת לילה פנויה. לילה זה היה לח ובלתי-נעים בעליל.
יוסף הדליק את המאוורר שכיסויו הקדמי הוסר זה מכבר על העוצמה
הגבוהה ביותר, התמתח בעצלות ותהה באיזו דרך מבדרת יעבור עליו
לילה זה. האם הלילה הוא יפגוש לראשונה בתולדות הציוויליזציה
האנושית דינוזאורים?
ובכן, ניתן לספר שיוסף לא הספיק לחשוב מחשבות מעין אלו - שלא
היוו מדגם מייצג של  מחשבותיו היום-יומיות - במשך יותר ממחצית
השעה. במהרה נשמעו שוב, כמו לפני שלושה לילות, קולות נקישה
מחלקת הכביש שהייתה מוסתרת בידי העצים, אם כי הקולות היו רמים
יותר ותכופים יותר, ויוסף שיער שבקרוב יתגלה לעיניו יותר מרוכב
אחד. אכן, הוא לא התבדה; קבוצת בת שישה רוכבים רעולי פנים
שחרבות מעוקלות נתלו על גביהם נעצרה כחמישה מטרים מלפני השער.
אחד מהם דרבן את סוסו כשני מטרים קדימה וצעק במבטא מחוספס:
"פתח מיד את השער!"
פחד הציף את יוסף, עולה מליבו ומזדחל במעלה גרונו. הוא ניסה
לשקול במהירות את מצבו: הרוכבים חמושים והוא לא. גם אם יזעיק
עזרה בטלפון, לוודאי ייקח זמן מה - לפחות שלוש דקות - בטרם היא
תגיע. בזמן זה יוכלו הרוכבים לטפס רגלי מעל השער או הגדר ולשסף
את גרונו כאוות נפשם. יוסף הניח, ובצדק רב, כי זהו בדיוק הזמן
עליו דיבר הפרש בו יוסף יזדקק לו. הוא ממש לא העז לקוות, עם
זאת, שהפרש יופיע ממש עכשיו כדי לנגח את רעולי הפנים. וכי
מניין לו, לפרש, כי יוסף והשומרת בסכנת חיים חמורה? ואז, בעודו
ממולל מחשבה זו במוחו, חלחלה אליו ההכרה כי יותר מכך שהוא
והשומרת בסכנה, כל אשר עמל בשבילו הפרש עלול לרדת לטמיון אם
ישיגו רעולי הפנים את השומרת.
בטרם עלה סיפק בידי יוסף לטכס עצה הוא שמע קולות עולים מתוך
המכולה. דלתה נפתחה והשומרת יצאה ממנה. מראה היה מיוחד במינו:
שמלת המשי הלבנה נזנחה לטובת שמלה ארגמנית כהה וכבדה בעלת
שרוולים ארוכים ואמרה ארוכה שנגרפה על הרצפה, כמו גם גלימה
בצבע זהה בעלת בטנת צמר שחורה וברדס גדול שהצל על פניה הצחות
של השומרת. בידה הימנית החזיקה עששית מתכת עם פיתוחי פרחים.
השומרת נופפה בידה אל יוסף וחייכה אליו מן חיוך בלתי מוגדר,
אולי עצוב. "האם תואיל לפתוח לי את השער, יקירי?" שאלה השומרת,
"חוששני שעלי לעזוב כעת."
"אבל..." ניסה יוסף, והבחין עתה שלצד ששת הפרשים ניצב סוס נוסף
ללא רוכב.
"ראה איזו נערה נבונה," פנה מנהיג הפרשים אל יוסף במתק שפתיים,
"חזקה עליה שיודעת היא את מבוקשה."
יוסף פתח את השער האלקטרוני בתחושת אין-אונים נוראה. מועקה
החלה קונה לה שביתה בגופו.        
"אני מודה לך מקרב לב על הכנסת האורחים," אמרה השומרת בכנות,
"אני מודה לך עד מאוד. אני מקווה שמתנתי הצנועה תהווה לך מזכרת
ראויה כאשר תשמש בה. מסור לג'יימס את שלמי אהבתי..." קולה נסדר
ונשבר. אז מחתה היא דמעה בידה הפנויה, הגביהה את העששית היפה
בזו האחרת, והלכה.