אני מלטפת את הפנים שלך ואתה ישן. אטמת כל כך טוב את החדר
כשהלכת לישון לפנות בוקר, כך שאף לא קרן שמש אחת מצליחה לחדור
פנימה ולגרוע ממנוחתך. אני מקשיבה לנשימותיך דרך החשיכה, מניחה
ידי על גבך הרחב ומלטפת. אתה כבר לא נותן לי להראות לך אהבה.
אני לוחשת את שמך, גל, ופותחת מעט את התריס, כדי שתתחיל להרגיש
אור. קרן לבנה נופלת על עינייך ולפני שאתה מצטנף בשמיכה, אני
מספיקה לראות את הילדותיות שבפניך. גל, אני לוחשת שוב, קום.
אתה מסתובב ובמקום שקודם היו עינייך, מבצבץ שיערך השחור ומבריק
דרך קרן האור הלבנה. אני נזכרת איך לקחנו אותך בפעם הראשונה
להסתפר, איזה חגיגה עשו מזה, במירון. התלתל שלך עדיין באלבום.
אני מזיזה שוב את התריס וקרן נוספת נוחתת עליך, כמה אתה גבוה.
אני מעירה אותך באיטיות ובזהירות. שיתארך הרגע. בפעם הבאה
שאעיר אותך, שוב תיסע. גל-גל. אתה מסתובב ופנייך אליי. אני
מבחינה בפלומת שיער דקה על לחייך ומחייכת. כל כך מהר גדלת.
עכשיו התריס כבר פתוח לרווחה, והחדר מוצף אור. זה לא מזיז לך.
על הרצפה אני רואה לפתע את התיק הגדול שלך, כשתתעורר, תשתה את
הקפה שלך בשקט ותיסע. |