דממה.
אני מסתכלת בעיניים של סבתא שלי.
יושבת קטנה בתוך המון האנשים שבבית, ונראה שרק הכורסא מונעת
ממנה להתפרק. שערה האפור המבצבץ מתחת למטפחת המשי הכחולה,
עייף, שמוט על צווארה. רגליה הגרומות שמסרבות להחזיק אותה
בכובד היום הזה, צמודות לרצפה.
ידה האחת כרוכה סביב בטנה מנסה לחבק, לנחם והשנייה מכסה את
לחייה. אצבעותיה עולות ויורדות מתחככות בעורה כמו מנסות למחוק
את הידיעה, לקרצף ממנה את הרגע בו חרב עולמה, שוב.
גופה התשוש נד קדימה ואחורה בתנועות מונוטוניות קצרות, כמתפלל
האדוק באמונתו בלהט התפילה לאלוהיו ואני תוהה אם גם היא נושאת
תפילה עכשיו.
חם. בפניה הלאות עדיין רואים כמה יפה הייתה פעם. ואני מנסה
לדמיין אותה, אם צעירה מאזינה לטרנזיסטור קטן. מחבלים השתלטו
על בית הספר ומחזיקים כבני ערובה את התלמידים שהגיעו ללון שם
הלילה. והיא כועסת על עצמה שנתנה לשתי בנותיה לצאת לטיול הזה.
סבא לא היה איתה שם. הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה שהוא
יושב בבית בעוד שתי בנותיו בנות ערובה הן. לקח עצמו ונסע לשם.
למעלות.

אזעקה. עשרות זוגות עיניים בבת אחת מתעוררות למציאות. עכשיו
כבר מסתכלים אחד בשני. אבודים. ללכת למרחב המוגן? אף אחד לא
הקים עצמו ממושבו. עדכונים מגיעים מהחדר השני, שתי קטיושות
בשטח פתוח ואחת בשכונת מגורים. אבל אנחנו כבר מזהים לפי רעש
הנפילות. אצבעותיה של סבתא עדיין כבדות על לחייה. ואני ממשיכה
לנסות לראות מה קרה עוד לפני שנולדתי. הטרנזיסטור יורק מתוכו
את המילים. חיילי צהל פרצו לבית הספר וכעת נשמעות יריות. סבתא
מצמידה אותו לאוזניה ובולעת בשקיקה את המילים. אולי גם היא,
כמוני, עוצמת עיניה ומנסה לראות את אשר התרחש שם. מתפללת
לאלוהים שישמור על שתי בנותיה ושיחזירן בריאות ושלמות.  

המחשבות שלנו כל כך חזקות? מתייפחת יהודית שראשה שמוט על כתפי
אימה, סבתא שלי. המחשבות שלנו כל כך חזקות שהן יכולות  להפוך
למציאות? אני ידעתי שהרגע הזה יגיע, כל פעם שעצמתי עיניים,
ראיתי את הקצינים מגיעים להודיע לי שאלון איננו. לסבתא לא בא
קצין להודיע שאילנה איננה. סבא שלי חזר לפנות בוקר, ארז את
החפצים של אילנה בשלושה ארגזים ואמר שהחיים ממשיכים. עכשיו אני
מסתכלת על הקירות ורואה את החיוך של אלון מכל פינה, הוא עדיין
פה. את התמונה של אילנה מוציאים מהארון רק פעם בשנה ומניחים
לידה נר נשמה.