[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עירית בר
/
סוצ'בה

אתמול אני נוסעת באוטו עם כל המשפחה בחזרה מארוחת ערב אצל
הגיסים. עלי גפן, שגיסתי מגלגלת ביד, פשטידת פסיפלורה ושוקולד
בלגי מנה אחרונה, בקיצור, החיים הטובים. אבל איכשהו בדרך בחזרה
הביתה, כולם שותקים. שתיקה זה משהו שקשה לי לסבול. פשוט לא נוח
לי עם שקט. ממש לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד אני תמיד אומרת
שאנשים זה כמו תזמורת, ג'ם סשן, צריך להקשיב למה שאחרים מנגנים
ולהיכנס בטאקט הנכון. אבל מה עושים כששקט? כשאף אחד לא מדבר?

אצלנו במשפחה כולם שתקנים. בעלי יכול לשתוק שבועות. הבת שלי
אותו דבר. חמותי וחמי אם רק יתנו להם הזדמנות, מסוגלים לדבר
אוטוסטרדה על הביקורים שלהם בקופת חולים. בשנייה הם שואבים את
כל נוסעי המכונית, שיש לה שבעה מושבים וכולם מלאים, לעולם של
טריגליצרידים ותת פעילות של בלוטת התריס. בלית ברירה אני מספרת
סיפור.

פעם, כשהייתי מאד צעירה, מישהי אמרה לי שאני תמיד מספרת
סיפורים. ממש לא הבנתי למה היא מתכוונת. חשבתי על זה במשך
השנים וראיתי שזה באמת מה שאני עושה. כל פעם שיש שקט, שאף אחד
אחר לא מדבר, יש לי צורך למלא את החלל בסיפור. ברדיו שרה להקת
הנח"ל את חורשת האקליפטוס של נעמי שמר.

"זה 103FM", אני אומרת. "מישהו הזיז לי את הסקאלה ברדיו. תחנה
מוזרה. המון תוכניות של יידעונים. קוראים בקפה. מרפאים. איזו
אישה אחת התקשרה לדר' רפי קרסו וסיפרה לו שיש לה הפרשה מסריחה
מפי הטבעת"
"אמא, למה את תמיד צריכה להיות כזאת מגעילה?" מזדעזעת בתי
החמודה.
"סליחה. את צודקת. אחר כך איזה גרפולוג אמר שהכי קשה לאנשים
להיות במצב של אי-ודאות. כן אוהבים אותי, לא אוהבים אותי. אני
מצליח או לא מצליח"

שום תגובה לא נשמעה מהמושבים האחרים במכונית. אולי אם אוסיף
פרטים זה יעורר מישהו לתגובה, חשבתי.

"אחרי הגרפולוג ורדה רזיאל ז'קונט דיברה עם בחורה שנכנסה
להתקפי חרדה כשפיטרו אותה מהעבודה. ורדה לקחה את זה ממש קשה.
היא אמרה שכואב לה שהבחורה לא קיבלה את הטיפול הנכון. אם היו
רושמים לה כדורים נגד חרדה, כל הבעיות שלה היו נפתרות" .

דממה. בתי המתוקה נרדמה במושב האחורי.

"הבחורה פשוט הייתה בטראומה אחרי הכישלון. כל חייה תמיד
הצליחה. בבית-ספר, באוניברסיטה, בג'וב הקודם. היא פשוט לא
הייתה מסוגלת לסבול את זה שהיא נכשלה".

שתיקה.

"יכול להיות שהכישלון פשוט חשף את החולשה שלה. את זה שכל
ההצלחה שלה הייתה בנויה על כרעי תרנגולת. שזה הכול היה בשביל
להוכיח משהו. שהיא שווה. שהיא מוכשרת. וברגע שפעם אחת נכשלה,
זה מוטט אותה לגמרי. היא הייתה צריכה לקחת את הכדורים האלה
שורדה אמרה, ולהמשיך להתקדם בקריירה שלה"

"סבתא שלי הייתה מכינה צלי עם בשר כבש בסוצ'בה. במלון שהיה
להם, הוטל בוגן. את זוכרת את מלון בוגן?" נשמע פתאום קולו של
חמי, אבי בעלי. חמותי מפנה אלי מבט מיואש. האלצהיימר אוכל את
תאי הזיכרון שלו והיא זאת שצריכה להתמודד עם זה.
"מעולם לא הייתי בסוצ'בה. גם לא הייתי במלון בוגן".

דמעות עלו בעיניו של חמי בן ה 87.

"גם אני לא הייתי בסוצ'בה" אני אומרת.
"גם אני לא" אומרת בתי המתוקה. "אבל למה שלא ניסע לשם?"
"למה לא באמת?" בעלי אומר.
"נוסעים?" שואלת ביתי.
"נוסעים" אני אומרת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מה שברא
הבורא הוא קטן
בתחילה ואח"כ
יגדל, מלבד האבל
שהוא גדול
בתחילתו ויקטן
אחרי כן


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/4/08 12:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה