הבוקר אני שומעת צלצול בדלת. נגשתי לפתוח בחשש מסוים. בדרך כלל
מי שמגיע לבקר, מתקשר. בפתח עמדה אישה בבגדים כהים וכיסוי ראש.
זכרתי שראיתי אותה כבר. לפני יותר משנה דפקה על דלתי ובקשה כסף
או מזון. נתתי לה פחית טונה וחמאת בוטנים, מה שהיה במזווה.
הפעם לא בקשה אוכל. היא שאלה על השלט שתלוי על השער, שאומר
שהבית קשור למוקד אבטחה. עניתי לה בנימוס שתתקשר למספר המצוין
על השלט והם יתנו לה את הפרטים. אחרי שהלכה חשבתי שאולי מצאה
שיטה קלה יותר להתפרנס מאשר ללכת מדלת לדלת ולבקש כסף או
מצרכים. בחודשים האחרונים יש גל של פריצות בשכונה. אולי החלה
לעבוד בשירות הפורצים והיא מספקת להם מידע על בתים.

לאורך השנים פרצו לביתנו ארבע פעמים. בפריצה המוצלחת ביותר,
הוציאו מהקיר כספת בתוכה החזקתי את התכשיטים שחמותי קנתה לי
לימי הולדת וימי שנה. תכשיטים שענדתי לעיתים רחוקות, כי איכשהו
מעולם לא הרגשתי ראויה להם. עכשיו הם אינם. אחרי ארבע פריצות
כבר לא נשאר הרבה מה לקחת ממני. תמיד אני אומרת שבפעם הבאה
שיבואו הפורצים, אכין להם קפה. שלא יצאו בידיים ריקות.

צלצלתי לידיד שעובד בתחום האבטחה, וסיפרתי לו על האישה. הוא
אמר שהחשש שלי מוצדק. הביטחון האישי הולך ומתדרדר וכבר אי אפשר
להמשיך לגור בבית שאיננו מאובטח. הוא נתן לי מספר טלפון של
מתקין גדרות ושערים, ובקש שאחזור אליו אם אתקל בבעיה. צלצלתי
אל מתקין הגדרות והשערים. לוח העבודות שלו היה עמוס עד דצמבר.
חזרתי אל חברי מתחום האבטחה, אך הטלפון שלו לא היה זמין.
החלטתי לעשות מעשה ולדווח למוקד על הפולשת. המוקדנית חזרה על
פרטי האירוע בקול מונוטוני. הייתי בטוחה שהיא רואה בי את אחת
הנשים המטושטשות שגרות בשכונה, אלמנות בודדות שילדיהם עזבו
מזמן למקומות רחוקים. חמש דקות לאחר מכן, שמעתי את מרקו נובח.


מרקו אינו נובח לעיתים קרובות. בניגוד לגופו הדקיק והגמיש
ולפרוותו הרכה, לנביחה שלו יש צליל בס מהדהד. הוא נבח כל כך
חזק שהסייר של חברת השמירה נמלט מהחצר רועד ומזיע כולו. מסתבר
שהמוקדנית הפעילה את כפתור המצוקה והסייר, שהגיע מוכן למפגש עם
שודדים, לא הכין את עצמו למפגש עם נביחת-בס מהדהדת של כלב.
דלמטי. מסורס. עמדנו משני צידי השער, הוא על המדרכה, ואני על
השביל המוביל אל הבית. סיפרתי לו על האישה והוא הבטיח לפקוח
עין בזמן הסיור. למרות שנפרד ממני בחיוך משרה בטחון, המשיך
החשש לנקר במוחי. לאן התדרדרה השכונה, חשבתי. פעם היינו
משאירים דלתות לא נעולות. היינו יושבים בחלונות פתוחים בקיץ,
מקשיבים לצלילי מבט לחדשות מהטלוויזיה של השכנים.

מעל שלושים שנה אני מתגוררת בשכונה. בעלי נולד כאן. הוריו גרים
במרחק חמש דקות הליכה מביתנו. "אתקשר לוועד", חשבתי. "הם
בוודאי יתייחסו ברצינות לסיפור על התימהונית שהתדפקה על דלתי".
איש לא ענה מצידו השני של הקו. מרקו, שהלך אחרי מחדר העבודה
למטבח ובחזרה לחדר העבודה, בעודי משוחחת בטלפון עם החוקר
הפרטי, מתקין הגדרות והשערים, המוקדנית ומכונת ההקלטה של
מזכירות ועד השכונה, התמלא מרץ והחל לדחוק בי לצאת לטיול
היומי. בהשלמה החזרתי את הטלפון למקומו ולקחתי את הארנק
והמפתחות. עשיתי כל מה שיכולתי. אם מישהו מתכנן פריצה לביתי,
לפחות אשאר עם תעודת הזהות וכרטיס האשראי.

לא היה איש בחורשה. מרקו התרוצץ על הדשא ואני בהיתי בגזעי
האורנים הדקים והגבוהים. לרגע נעלם מעיני ואז חזר כשבפיו משהו
שאסף מאחד מחדרי הזבל. "מרקו פויה" צרחתי במלוא גרוני, כאשר מן
העבר השני של החורשה הגיע כלב מדובלל. קמתי מהספסל והתחלתי
ללכת אל עבר הכלב הזקן. פרוותו המרשימה כיסתה את בשרו המדולדל
כמו אדרת הכבש שעטה יעקוב המתחפש לעשו. כעשרים מטר מאחוריו פסע
זאב, מהוועד. סיפרתי לו על האישה שבאה לבקר אותי. "אני מכיר
אותה", אמר. "היא למדה בכיתה עם אשתי. גדלה כאן בשכונה. החיים
התאכזרו אליה. משוגעת. שמעתי שהיא ישנה בחצר בית הכנסת. תקופה
מסוימת הייתה ישנה במרפסת של אחת מתושבות השכונה, שהייתה מורה
שלה". היה חושך כשחזרתי הביתה. כשרציתי לפתוח את הדלת, גיליתי
שמפתחות נעלמו. רצתי חזרה לחורשה. על הספסל ישבה חני, הבעלים
של בוני הבוקסרית. "השארת את המפתחות שלך" אמרה. "רציתי להתקשר
אליך, אבל לא היה לי את המספר".  
.