חורף, קר, הבית חשוך קפוא מקור, אין חשמל ואין מים, הוא יושב
לו בחושך מכוסה בשמיכה עם אור נרות הוא קורא עיתון ישן בפעם
המי יודע כמה. המחשבות שלו רצות הזויות, חולם על ימים אחרים,
על בית ומשפחה, על חברים. במוחו רצות מחשבות מקבילות על עבר
כואב, על מכות, על סקס מלוכלך, על חיים עלובים.
באור היום הוא יוצא אל השכנים שלא אומרים מילה אך יודעים על
מצבו, הם אינם שואלים ואינם עוזרים, מציעים לו תה חם ועוגייה.
ככה הוא עובר את הימים. מדבר על חלום שיש לו להגיע למכללה
ורואה את הלעג המתגלגל בעיני האנשים.
הולך לביתו, עושה מקלחת צוננת במי קערת כביסה עם פינג'ן ויושב
לקרוא תהילים.
כך חולפים שבועות וחודשים... השכנים כבר מאסו בו, אוכל מפחי
זבל של בתי ספר סנדוויצים ופירות שילדים השאירו.
וקורא תהילים.
יום אחד כך, לפתע, נקישות על הדלת וחבר משכבר הימים עומד בפתח
בידו הזמנה לחתונה. מבטו המום לראות כך את חברו. הוא מניח את
המעטפה וללא מילים הולך לדרכו. יומיים לאחר מכן, אחותו של החבר
שולחת עם שליח מעטפה ובה סכום כסף לחתונה. סכום המספיק לשלם
חשמל ומים ולחזור לחיים מעט. זמן לא רב לאחר החתונה של החבר,
אחותו, שהייתה חולת סרטן, נפטרת מן העולם. בליבו של האיש גומלת
ההחלטה: לעולם אבל לעולם לא אגיע שוב למצב זה, כי אם חולה
במצבה חשבה עליי מי אני שאזניח את חיי?
וכך יוצא הוא למסע ארוך של שיקום עצמי. החל מקורס של השלמת
השכלה, דרך מסע נפשי עם פסיכולוג וכלה בלימודים במסלול מלא
במכללה. לכל אורך הדרך, דמותה שם ממולו וספר התהילים בידו.
נותר עוד חלום לו בדרך אל האושר, ואליו צועד הוא כעת, אל
האישה, המשפחה והבית עליהם חלם.
המסקנה, קוראים יקרים, גם בימי רעב וקור - זכרו: על נפשכם
לשמור מעט אמונה וחלום יתנו שכר גדול ואת הדרך אל האור.