אני מרחפת על גבי שדות חיטה. רגלי נושאות אותי הרחק. הרחק ממה?
איני יודעת. אני מרגישה את השיבולים מלטפות את עורי, מתחככות
בבגדי העבודה שלי. השמש נשפכת על גופי כמים חמימים.
הנוף משתנה.
אני בבית קטן, עשוי לבנים, מרוצף באריחים צחורים. פטיפון מנגן
מוזיקה ישנה. בחצר האחורית שני ילדים מכדררים כדורסל. כביסה
תלויה מתנופפת ברוח. אני שומעת את עצמי צועקת "אוכל!". השולחן
מאחורי ערוך. צלחות קרמיקה עמוסות באורז וקציצות ברוטב. כוסות
מלאות בלימונדה. סכום מבריק. קערת סלט ענקית. השמש כבר שוקעת
ומאירה את החדר באור כתמתם.
אני מתנתקת.
אני שוכבת על מיטה ארוכה. אני לבושה בכתונת ירוקה ושמיכה לבנה.
ריח חריף של חומר חיטוי ותרופות מכה באפי. אור שמגיע ממנורות
פלורסנט כווה את עיני. גבר שאני אמורה להכיר אבל לא מזהה אוחז
בידי. נער גבוה, כהה שיער יושב ליד נערה שדומה לו. שיערה הארוך
קלוע בצמה ארוכה והיא ממררת בבכי. הייתי רוצה לעטוף את כתפיה
בידי, לחבק אותה.
הכל מטשטש.
אני עומדת בבית קברות, לבושה בבגדי העבודה הישנים שלי. שיערי
הזהוב קלוע בשתי צמות. אני נערה! אני מסתכלת סביב. הגבר, הנער
והנערה מבית החולים נמצאים שם. הם לבושים שחור. יש כאן עוד כמה
אנשים. אישה זקנה, כפופת גו, לבושה בשמלה שחורה ופשוטה וראשה
עטוף במטפחת שחורה בוכה חרש. אישה צעירה, לבושה בשמלה שחורה
פשוטה באורך ברך נרכנת מעל חלקת קבר. שיערה האדום והחלק קלוע
בצמה צרפתית ארוכה במיוחד ועל ראשה היא חובשת כובע שחור רחב
שוליים ומהודק לצדי פניה בסרט לבן. היא מניחה חמניה טריה על
האדמה ופונה אחורה.
הכל נעלם.
אני מניחה שהם שיקרו. אין שום מנהרה, וגם לא אור או מסדרון.
אין גן עדן. אני מרגישה קרירות נעימה. הכל נגמר, תודה לאל. הכל
נגמר.