כל כך הייתי רוצה להיות האישה שאיתו. זו שהולכת איתו עכשיו
ברחוב, זקופה, כולה גאווה, שמקשיבה לסיפורים שלו, להתלבטויות
שלו, שצוחקת מהבדיחות שלו, שמכבסת לו, מאכילה אותו, מריחה
אותו.

מה יש בה שאין בי ואיך לא השכלתי להיות כמוה. הרי הייתי מוכנה
להיות כל דבר ובלבד שאהיה נוכחת. הריח שלו מכה בי כמו סטירה
ואני מיד בוכה מעוצמת הכאב. איך פספסתי אותו בכך שהייתי אני.
איך טעיתי. כמה יהירה הייתי כשחשבתי שאם אהיה אני, או רק קרובה
יותר לעצמי, עדיין ירצה בי ולו רק בגלל שזו אני. איך נבהל וברח
ישר אליה שתעטוף אותו בשמיכה המזויפת המנחמת הזו שלה.

ומה בדיוק אהבתי בו, הרי הייתי איתו מאוד בודדה, אבל הייתי.
אני מזהה בה את הזחיחות שחליתי בה כשהייתי איתו. גם היא כמוני
לא מספיק ערנית, היא זורחת מדי, מאושרת מדי ולא יודעת שעוד רגע
הוא יקלוט את זה...

מה הוא אהב בי, בה ובזאת שעוד תבוא עלינו לרעה... את כל מה שלא
היינו בעצם. כמו תמונה, שבחנות מאוד מצאה חן בעיניו, אבל כשתלה
אותה אצלו בחדר, משהו באור שנפל עליה פה קצת שונה, גרם לו
לשנות את דעתו, לשים במחסן ולחפש תמונה אחרת. אף תמונה לא
תתאים לחדר הריק שלו והמחסן מתמלא.

ובכל זאת, עכשיו היא נוגעת בו ככה, כאילו באקראי. בקצות
האצבעות שלה רואים את הנחת שאני לא אחווה עוד. ההכרה הזאת שזה
לא משנה לו מי, כי כולן הרי עושות בשבילו את ההצגה - גם היא לא
מנחמת, כי אני רוצה את הבסיס, להריח, לראות, למשש, לטעום,
לשמוע, כל השאר לא חשוב.