"עוד מעט נחסל את כל היוונים הרשעים!" שואג הזאטוט בשמחה,
"ונהרוג את אנטיוכוס הרשע המרושע, ונאכל הרבה הרבה סופגניות
טעימות עם ריבה ושוקולד, וכל היהודים יחזרו לבית המקדש וידליקו
חנוכיות". הוא מבשר בשקיקה בשובו מגן הילדים הביתה.
אווירת החג הקרב, השזורה בריח הסופגניות הטריות על המדפים
בסופרמרקט, מעוררת את בלוטות הדיבור של זאטוט הבית, והוא מדווח
בחדווה על מסיבת החנוכה הצפויה להערך בעוד שבועיים בגן הילדים.

"איזה חג יבוא אחרי חג החנוכה?" אני שואלת במטרה לגוון את
נושאי השיח ולבחון את מרחבי פורמט הידע של הזאטוט. "פורים!"
הוא צוהל, "חג פורים, ואז נהרוג את המן הרשע ונתלה אותו על
העץ, כי הוא רצה לרצוח את כל היהודים" עולץ הזאטוט.
"ואיזה חג יבוא אחרי פורים?" אני בוחנת את מידת בקיאותו
וגבולותיה של יריעת השכלתו לגבי הסדר הכרונולוגי של החגים
והמועדים הצפויים. "אחר כך יהיה חג הפסח", הוא ממשיך בחדווה,
"ונהרוג את פרעה ואת כל המצרים הרשעים שתפסו את בני ישראל ולא
נתנו להם לצאת מהפירמידות שבנינו להם. ואחר כך..." ממשיך
הזאטוט ללהג בסיפוק, "יהיה יום השואה ואנחנו נהרוג את כל
הגרמנים וביחוד נרצח את היטלר הרשע המרושע, ונשרוף אותו
במדורות בל"ג בעומר. ובסוף-בסוף יגיע חג העצמאות שמח עם דגלים
כחול ולבן ואנחנו נבנה לנו פה מדינת ישראל. ואחרי שנהרוג את
כולם, נעשה שלום עם כל הערבים וגם עם המחבלים שרוצים להרוג
אותנו. תגידי..." הוא קוטע לפתע את נאומו הנלהב, "למה כולם
רוצים רק להרוג אותנו כל הזמן?"