השבוע חזרתי ממסע אל מעמקי הגיהנום. טיילתי בחדרים האפלים
ביותר של הנפש האנושית ולא אהבתי את מה שראיתי. והגאווה הרבה
שחשתי במחנות ההשמדה התחלפה באכזבה מרירה עם חזרתי ארצה.
חזרתי לארץ ישראל. ארץ שבקצה השני של חבל הטבור שלה אין חום
שליו ובוטח כי אם שנאה ותועבה. בקצה השני של חבל הלידה ישנן
מילים כמו גטו, אקציה, בורות, משרפות, ציקלון-בי, אושוויץ,
היטלר. והמולידים - אותם ניצולים ששרדו את התופת. אנשים שטיפסו
בציפורניהם מתהומות מוות וייאוש, עלו ארצה, וישר קיבלו נשק ביד
ומבלי לשאול שאלות יצאו לקרב על המולדת. אנשים אלו נתנו חייהם
על מדינת ישראל, בנו אותה בידיהם הפצועות, הקימו משפחות וחשו
ברי מזל. על תשתיתם של ניצולים אלו קמה מדינת ישראל.
אותה מדינה שכעת מפנה להם עורף. ילדיהם ונכדיהם של הניצולים,
המנהלים כעת את המדינה, החברה הישראלית, נטשו אותם לעת זקנה
להתבוסס בעוני ובחולי כאילו כל סבלם לא היה גדול מספיק. אתם,
מנהיגים דגולים, דמגוגים, חשובים, ודאי תדעו כי אם לא תזכרו
מאין באתם, לא יהיה לכם עתיד. מה? אתם לא אוהבים את סבא וסבתא?
שכחתם אותם?
ההפוגה לעיניים שדמעו מייסורים והתעללויות הייתה קצרה כי כעת
הן דומעות מאכזבה. איך אתם מעיזים להישיר מבט אל אותם עיניים?
איזו מין חברה אנחנו אם את האנשים שאנו חבים להם כל כך הרבה
מחיינו כאן, אנו בועטים מכל המדרגות? איזה לקח למדנו אם אנו לא
נותנים יד לנזקק, בטח ובטח לנזקק שבזכותו יש לנו בכלל את
אפשרות לתרום? אין הצדקה לכזאת כפיות טובה.
ועם הכרת תודה כזאת, מי צריך לבקש סליחה?