שלום, קוראים לי יעלי, לא סתם יעלי, שמי המלא הוא יעלי בר
אילן.
כמו שניחשתם אני תלמידה בכיתה השישית, כיתה ו'1, בית ספר
"ברלה"
אני ילדה גבוהה לגילי, כ-1.60 מ',סובלת מעודף משקל, לא קיצוני,
אבל בהחלט כתשעה ק"ג מעל המותר, שזה הרבה, תודו. יש לי שיער
חלק בצבע חלודה, סתםםם, אני ג'ינג'ית, וצבע העיניים שלי הוא
ירוק.
בקיצור, אני מה זה מ ת ו ק ה, שחבל על הזמן.
טוב, נתחיל בעלילה. אז ככה: אני בכיתה ו'1 וזה אומר שאני הכי
גדולה
בבית ספרי, יש לנו כיתה לגמרי מגוונת מהרבה בחינות, יש עולים
מרוסיה, אתיופיה וצברים.יש 20 בנים ו-14 בנות.
יש סנובים/יות, יש שטוטניקים/יות, אילמים וצעקנים/יות, יש
אדשים/אדישות ויש מעט, אבל ממש טיפונת, שאפילו אפשר לספור ביד
אחת, חבר'ה נעימים,
אבל הם במיעוט נוראי וזה חבל לי מאוד.
אני יכולה להעיד על עצמי שאני ילדה חמודה שאוהבת חברים, אבל
בהחלט אוהבת גם את הלבד שלי, אני אנסה להסביר את עצמי: אני
אוהבת לשחק, לצחוק ותודו שזה נחמד יותר ביחד עם עוד חבר/ה.
מצד שני, אני אוהבת לקרוא, לכתוב סיפורים, להביט בשקיעה, לשמוע
MP3 לבדי. מה לעשות, זו אני ואני מרגישה שהחברה מפרשת אותי לא
נכון ומתרחקת, וכשאני מנסה להזמין אליי את ויוי, את דיקלה, שרק
שנה שעברה היתה חברה טובה ולפתע מתנהגת בצורה מנוכרת, קרה,
מתחמקת ובכל פעם יש לה סיבה חדשה, פעם היא לא חשה בטוב, פעם
הדודה מעפולה בדיוק הגיעה, השן כואבת, יש לי חוג בדיוק היום,
ודי, זה פשוט נמאס! אני נפגעת, נעלבת. בליבי עמוק-עמוק, אפילו
הדמעות פורצות ואני רק רוצה לשאול: "דיקלה זו אני יעלי, היינו
חברות כל כך טובות, מה קרה? מה עשיתי? האם בך פגעתי? רק תגידי,
תדברי, תפסיקי להתעלם וממני לברוח". איך אני מביטה לדיקלה עמוק
בעיניים ואומרת לה: "טוב, חבל, אולי בפעם הבאה, מסתובבת
מאוכזבת מתשובתה ומהצלצול שמודיע שההפסקה הסתיימה.