וכשאת פוחדת ללכת
נשכבת נישכחת בועטת נוזלת
לתוך עצבותך
ממרת תרגע לדין הקיום
נזכרת שאת לא היית איתו שם

ולמרות כל היופי והחלום
את מוצאת את עצמך כמו קשורה למקום
עצי זית נוטעים בך שורשי  אדמתך

לא מוסתרת בוכה כמו אמא על ילד
ובחוזק שפתייך מפללת שיריך
מזריעה תקוות עם מושגים שלעולם לא ידעת
נשכבת נשכחת בועטת נוזלת

וכן זוהי ארצך עצם מושבך
כן זוהי מורשת וחלום והבית
בית גינה שבבטנך משחקת
עם פרי אישך

וכן זהו הבית שעקור
וזה החלום של מי שהקים
שיושן על צמחים
והוריש לנחשים את ביתך
אמן לטמטום