"אהלן אבישי! איך הולך? כבר חתמת?"
גרנט לגם מהבירה, הצית סיגריה.
"אצלי הכל מצויין, השתחררתי! סוף סוף... לא חשבתי שזה יגיע.
משחק הרבה עם פרנק וג'ו. מטייל עם רחלה. עשינו את חוצה ישראל
ברגל. היא משהו, אני מת שתפגוש אותה. וגם זה כבר קרוב, נכון?
יש לי כבר חמשת אלפים, עוד קצת ואתה פוגש אותנו בשדה התעופה.
עישנתי כבר את הג'וינט החוקי הראשון שלי. והפסקתי לעשן
סיגריות. הבטחתי לאמא.
אני לובש ג'ינס כל היום, אבישי! ושרוואלים, וטישרטים! אני
חופשי! זה בטח מצחיק אותך, אבל בשבילי זה כמו חלום.
טוב, אני מסיים, רק רציתי לעדכן אותך. אני לא מצפה שתתקשר
הביתה, למרות שההורים קצת דואגים לאן אני נוסע ומה אני אעשה
איתך, אבל לא נורא - אני מרגיע אותם.
מה עם החוזה שלך?
מה עם רייצ'ל? אתם עדיין נפגשים בצמתי דרכים?
אוהב אותך,
אחיך הגיבור לשעבר, קל הרגליים, עם סימני האזיקים על הידיים
ועם מרחבים פתוחים בשתי העיניים."
לא שאל על ניומן. יפה.
תקתק כמה מילים, שילם על הבירה ויצא לרחוב.
בעודו מניע את האופנוע הבחין פיורי בהתקהלות במעלה הרחוב. הוא
התקרב לקהל שהתאסף וחנה באלכסון בצד הכביש, חוסם חצי נתיב.
במרכז ההמולה עמד בחור קירחת ממושקף, לבוש ברישול, צועק ומנופף
בידיו.
"אין לי מה לעשות בנדון, תפנו למערכת!"
"אתה צריך לפרסם התנצלות!" צעקה עליו זקנה עם סל קניות בידה.
"בושה לרדיו להעסיק אנשים כמוך!" צעק גבר מעונב.
"דייויד! בוא לפה!" זיהה אותו פיורי ומשך אל מחוץ למעגל את
הבחור חסר האונים. הם נמלטו אל תוך בניין מגורים וסגרו אחריהם
את הדלת.
"איך הצלחת להרתיח אותם ככה?" חייך אליו פיורי ושפשף את פדחתו
של הבחור, "אתה בטח המשיח בכבודו ובעצמו אם הוצאת מכליהם את
תושבי ליברפול."
"שום דבר, תאמין לי, גרנט!" חייך דייויד בפה סגור, גיץ שובב
בעיניו. "פשוט ראיתי אתמול את הבת של ראש העיר יושבת בבית קפה
עם הבן של ניומן. המקום ההוא ליד התחנה, אתה מכיר, הייתי בדרך
לעבודה." פיורי הנהן, מבין כבר מה עולל השדרן מחרחר הריבים,
"אז הזכרתי את זה בתוכנית ואמרתי שעסקי הנמל בטח ישגשגו השנה.
זה הכל! מה קרה לחופש הביטוי?"
"נכון, אם שרי והינוקא יכולים להתמזמז על עוגת שקדים, זכות
הציבור לדעת על כך." הנהן גרנט פיורי וטפח על כתפו. הוא הציץ
מבעד לחריץ בדלת. "בוא, הדרך פנויה."
"תודה, חבר! הסבתות האלה לא משחקות משחקים..." צחק לעברו
דייויד בראש מורם. "אני קופץ לבראנץ' אצל ויקי. רוצה להצטרף?
רייצ'ל תהיה שם..."
גרנט הרהר בכך לרגע, בכובד ראש.
"כן," אמר בנשיפה, חצי לעצמו. "אני אבוא."
זה היה מיותר, חשב לעצמו, מתיישב על האסלה, מסתכל סביב, מחפש
דלת מילוט. איך היא תמיד יפה ועם שיער חלק מושלם ואומרת את כל
המילים הנכונות? ומכעיסה. מבלי להרגיש או להתכוון, סתם מעצם
היותה לא שלו. ולא שהוא רוצה אותה! מה פתאום, לא צריך אותה
עכשיו. שתמצא את עצמה, שתסגור את הקצוות שלה, אז נדבר.
טוב, לצאת מפה. הוא קם, הוריד את המים, יצא אליהם - צוחקים,
מעשנים אחרי הארוחה.
"טוב, אני כבר צריך לזוז..." אמר פיורי בטון מהסס.
"הו! אפשר לתפוס איתך טרמפ עד לרכבת?" שאלה רייצ'ל.
"בואי", השיב פיורי בסתמיות. הם נפרדו מדייויד ומוויקי ויצאו
לרחוב.
"נו, אז מה קורה איתך?" שאלה רייצ', לובשת קסדה.
"סיפרתי לך כבר כשאכלנו. הופעות, פה-שם", אמר פיורי, מתיישב על
האופנוע.
"אתה עובד?" שאלה, מבקשת את מבטו.
"כן. נו, כנסי כבר לסירה", אמר פיורי ללא איבה בקולו.
הם שתקו בזמן הנסיעה, הרוח להם כתירוץ. בוהים - הוא קדימה, היא
לצד. תחנת הרכבת, תודה, ביי, אין על מה, יום טוב. כאב הבטן
הרגיל. וחם היום, חשב, משתלב בתנועה.