[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דלית תורג'מן
/
הפסנתר

"אני נוסעת לצפון ליום-יומיים," מירי ניסתה לשוות לקולה נימה
יומיומית בעודה אורזת את תיק הנסיעות הקטן, "ביקור קטן אצל
הוריי ואולי גם אקפוץ לחברה שלי..."
בעלה העיף בה מבט בוחן. הוא צימצם את עיניו לכדי סדק דק, ליכסן
ראשו ורטן: "שוב פעם להורייך? מה קרה... רק לפני שבוע היינו
שם!"
"אז היינו! מה אתה כזה חשדן?! הוריי צריכים אותי ואני
מתייצבת." היא חייכה אליו, מנסה לפייסו: "לא קרה כלום...
תירגע.. אחזור מחר, בסדר?"
ביושבה ברכבת העולה צפונה שמחה על ההמולה שחגה סביבה. כך יכלה
להתכנס במושבה, להצמיד את תיקה הקטן אל חזה, להניח עליו את
ראשה, לעצום עינייים יגעות ולשקוע.  כן... מבחינתו הייתי ואהיה
האשה הקטנה, הנכנעת, הסרה למרותו, הפוחדת ממבט היורה גיצים,
פוחדת להכעיס, שלא יתעצבן, שלא יתחמם, שלא ישפוך עלי את זעמו.
לרגע התכווצה כשחשה שוב את  הצריבה. מבלי משים שלחה יד
ללחיה...
      יש ימים שהוא כזה טוב! מתחרט על המכות, מתחנן לסליחה
שלי, ואז - אז הוא הבעל הכי נפלא בעולם. תמיד מבטיח שזאת הפעם
האחרונה. אני אוהבת אותו בימים האלה. גם הבנות נהנות מאבא טוב,
משוויצות בו מול החברות. הוא גבר נאה, הבעל שלי. אנחנו כבר בני
חמישים והוא נראה הכי טוב בשכונה...  מוזר איך אמא שלי כל כך
רצתה שאתחתן איתו. בסך הכל הייתי צעירה, חיילת, אולי בת
תשע-עשרה. הוא היה החייל הכי חתיך בבסיס. הבאתי אותו הביתה -
ואמא שלי התאהבה בו מיד.
במה בדיוק אמא התאהבה? בשערו הבהיר? בעיניו הכחולות? בתווי
פניו העדינים? ואולי במוצאו האשכנזי? איך אמרה לי? - את תראי,
הוא יהיה לך בעל טוב, הוא ממשפחה טובה, את יודעת.. הוא
כמונו... לא כמו השווארצער הזה שאת מסתובבת איתו בשיכונים, ואף
פעם לא יכולה לדעת מאיפה  יביא לך את הסכין...
דמעות עלו בעיניה כשנזכרה בריבים האין-סופיים עם אימה: אבל אני
אוהבת אותו! את לא תגידי לי עם מי ללכת! צעקה לעברה בזעם של
נערה בת חמש-עשרה, ושש-עשרה, ושבע- עשרה, ואפילו שמונה-עשרה.
עד גיל תשע-עשרה אהבה אותו בכל להט האהבה שבער בה. במשך כל
שנות נעוריה עמדה בעוז בין עיניו העצובות של הנער השחום משיכון
העולים שבפאתי עכו, לבין חרון אמה, שלא ידעה לאן תוליך את
החרפה. פושטק במשפחה שלנו... נו...

הניחה יד על עיניה כדי לכנס את מבטה פנימה ולחדד את המראות:
העיניים... העיניים השחורות שלו. איך הייתי נמסה מולן. בועז.
בועז שלי, אהובי. בועז בכיתה, בועז גיבור השכונה, בועז בתנועה,
בועז בנוער העובד והלומד - מדריך נערץ בחולצתו הכחולה, וכולם
נשמעים לו, הולכים שבי אחרי האש שבעיניו, בועז שמארגן טיולים
בארץ ישראל ובולע ספרים בספריה העירונית.
היא חייכה כשנזכרה באותו יום, שעד שהגיעו מהספריה לביתו,  גמר
בהליכה את "השביעייה הסודית" וביקש לחזור חזרה, אבל כשהגיעו
כבר היה סגור והיא הציעה שילכו אליה והוא הסכים, כי היה כזה
גיבור ולא היה איכפת לו מה אמא שלה חושבת עליו. כזה  הוא היה,
כותב לה מכתבים של אהבה, ומשפטים כאלה יפים שכל החברות שלה היו
מקנאות בה. כמה שהתאמצה עכשיו לא הצליחה לזכור את המשפטים, רק
זכרה שהיה בהם המון אור ותקווה ורומנטיקה...  בועז, שהיה מנהיג
את כל הפרחחים בכיתה ובשכונה, שהיה שובב גדול אבל כולם ידעו
שהוא יגיע רחוק;  בועז, שקנה מחסכונות מועטים בדים וצבעים
וניסה כוחו גם בציור.. עד היום היא שומרת לעצמה ציור שצייר לה
- בצבעי שמן על בד -  נחל קטן ומתפתל, ומים כחולים ועצים
ירוקים לשפת הנחל. והמים שבציור שוצפים וזורמים בקצף לבן, ואתה
חש שעוד רגע יפרצו מהבד וירוו את צמאונך..  ולמטה מימין,
באותיות דפוס לבנות וילדיות, חתימת הנער: ב ו ע ז.
תנגני לי? היה שואל ובעיניו העצובות תחינה. הכי אהב לשבת על
הכסא הקטן ליד הפסנתר שבביתה, בעוד היא מנגנת, מרגישה איך הוא
שותה את הצלילים, מתמכר למוסיקה, ואיך עיניו השחורות בורקות:
יום אחד גם אני אנגן בפסנתר, לחש כאילו לעצמו... הכי אני אוהב
אותך כשאת מנגנת, את עושה קסם לקלידים. והיא המשיכה לנגן
והשתדלה מאוד, כי ראתה שלרגע קט סר העצב מעיניו.
היא מצידה אהבה את המסיבות הסלוניות של יום שישי בערב - שאז
רקד איתה סלואו וחיבק והצמיד אותה לגופו החזק  וליטף את לחיה
בעדינות, ועטף אותה באהבתו.  ותמיד העצב הדק בעיניים.
"הרכבת תעצור מיד בתחנת בנימינה... הנוסעים מתבקשים לאסוף
חפציהם." סביבה זרמה תנועה של נוסעים, תיקים הונפו וטלפונים
צלצלו. מה איכפת לה מכל זה...  עד עכו  יש עוד זמן, אפשר לצלול
לזכרונות.

מה קרה לה בצבא שזנחה את אהבתה לבועז? אולי הסתנוורה מכמויות
החיילים הצעירים שהסתובבו סביבה והחמיאו והעמידו אותה בנסיון?
עובדה, היא התפתתה לחיזוריו של חייל אחד וחברה אליו, ואת מבטו
העצוב של בועז סגרה בילקוטה. מה כבר יכול להיות, חשבה אז,
בתמימות של נערה מפונקת, בועז הרי תמיד יאהב אותי. ואחר-כך,
כמה ניסתה להצניע מפניו את הרומן הזה... כמה ניסתה להצטדק
ולהסביר ולהתחנן ולבקש חזרה את אהבתו? אבל בועז, שהיה לוחם
בצנחנים והיה מגיע בשבתות מותש ורעב - נעץ בה מבט שחור, עצוב
ויוקד, ושתק.  
"גברת, את בסדר?" שכנתה לספסל ביקשה לנחם, מציעה לה מטפחת קטנה
מבהיקה מלובן... "קחי, אולי תשתי קצת מים? יהיה בסדר. תשתי
ותירגעי.. תראי שבסוף הכל יסתדר.. תאמיני לי."
"תודה, תודה... באמת תודה..." וכדי להראות לאשה הזקנה שדאגתה
לא לשווא  - לגמה קלות מכוס המים שהגישה לה.
בועז ועיניו העצובות הלכו למלחמה, והיא נשלחה לחופה. עם האיש
הנכון, מהמוצא הנכון, ומהמשפחה הנכונה - הכל היה כל-כך נכון.
אבל עיניו הבהירות של בעלה היו דלוחות, וליבה היה ריק.
הרכבת שעטה לאורך הים. מבעד לחלונות צץ בזכרונה ריח המלח,
האינסוף הכחול החזיר אותה לבועז החומק מבית הספר ולוקח אותה אל
החוף האהוב עליו, ושם קופץ לתוך הגלים המלוחים וצולל ושוחה עד
לאי הזבובים. את בועז שום דבר לא הפחיד. היא חייכה לעצמה
במרירות. גל של כאב שטף אותה. הוא תמיד נהנה לבדוק איך זה שם..
בקצה.. אף פעם לא הסתפק במה שמוכר.
פתאום עלתה בה דמותו של בועז, בפגישה אקראית על חוף הים. היא
עם בעלה ושתי בנותיה הקטנות. והנה - בלי להתכונן - הוא מולה.
היא מולו. הם נעצרו מופתעים. היא נבהלה, הסמיקה כנערה ונשאבה
אל תהום עיניו.
אך... משהו אחר היה שם פתאום. כבר לא עצב. משהו מפוייס, רגוע.
הוא חייך: מירי...  היי...  כמה שנים!  בואי תכירי את חברה
שלי.
ניגשה להכירה, מתוך המבוכה פגשה פנים מחיייכות וגומת חן. "זאת
מירי... את כבר מכירה אותה מהסיפורים..."  בועז חיבק את נערתו,
ובעיניים שהיתה בהן שמחה וגאווה בישר לה: " בחודש הבא אנחנו
מתחתנים."
"שיהיה במזל טוב, אבל עכשיו אני חייבת לרוץ. ביי."  רצתה
שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותה ואת דמעותיה. ליתר בטחון נכנסה
לים להישטף במליחותו.
פתאום חשה שהיא מהנהנת בראשה, כאילו היתה סופרת - כמה שנים
חלפו מאז? עשרים? עשרים וחמש? בועז התמסר למשפחתו הצעירה, היא
ידעה עליו הכל. מרחוק עקבה אחרי חייו, התעניינה בו אצל מכרים
משותפים, ואף קראה בעיתונות על הצלחתו המקצועית, על התקדמותו
הכלכלית. מעת לעת היתה תמונתו מתפרסמת בעיתון והיא היתה גוזרת
ושומרת, בוחנת לעומק את התמלאות הפנים, את היעלמות הבלורית,
לשווא מחפשת את המבט שהיה פעם שמור רק לה, וכל פעם מחדש מופתעת
לגלות שמחה בעיניו.
ממרחקים שמחה בשבילו. גם בשביל אישתו. גם  בשביל חמשת ילדיהם,
היא ידעה על גאוותו בשני הגדולים שהפליאו לנגן בפסנתר. את כל
הקורות אותו ליוותה, ולא העזה לשאול את עצמה מה היה קורה
אילו.
מאז אותה פגישה מקרית על חוף הים, שוב לא פגשה בו. נזהרה שלא
להופיע בחייו, שלא להפריע, שלא לנער את האבק שנח כשמיכה רכה על
פצעי חייה.
שמעה את הכרוז מודיע על הגעתם. "נא לא לשכוח חפצים ברכבת..."
אספה את תיקה הקטן, ירדה מהרכבת ונשמה את הריח המוכר של ימי
ילדותם. עכו.
היא יצאה מהתחנה, השעה עדיין מוקדמת, חשבה, לאן אלך קודם?
לבועז, החליטה. עכשיו אני כבר יכולה לבוא אליו, לבקר אותו,
להיות איתו, להגיד לו הכל, לבכות לו.
הרימה ידה ועצרה מונית: "קח אותי בבקשה לבית העלמין..."

בבית ההורים, אימה הביטה בה במבט חודר, בנגיעה רכה מחתה את
דמעותיה, עטפה אותה בזרועות עבות והצמידה אותה אל גופה המלא,
הרך. ליטפה את שיערה בתנועות ארוכות ומלמלה כאילו לעצמה: "מירי
שלי... ילדה קטנה שלי... עיניים שלי... אני מצטערת... כל כך
מצטערת..."
מירי ניגשה לפסנתר הישן שעמד מיותם, בעדינות הרימה את המכסה,
ליטפה את הקלידים, וכאילו מעצמה התנגנה לה נגינה, סיפור אהבה
ישן בין אצבעות וקלידים, וכסא קטן העומד בצד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכדורים
שהפסיכיאטר רשם,
קצת דיכאו את
היצר
אבל הוא מת.
הפסיכיאטר.
אומרים שזה היה
דום לב.

לא תימנייה
בכלל, מנסה
לקאמבק


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/3/08 18:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דלית תורג'מן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה