זה הולך להיות הטימטום האולטימטיבי.  שתיתי קצת (ועוד קצת) יין
ואני הולך לכתוב משהו מטומטם באמת ואני מתכוון לשגר את זה
לאינטרנט! אנשים שאני לא מכיר אולי יקראו את זה ויהמהמו לעצמם
"איזה טמטום, מי האדיוט שטרח להקליד את זה?" ויידו בי אבנים
וירטואליות "לך... לך... יא נודניק", וגם "יא חוצפן, פלספן
בגרוש", ואולי גם  "הבט היטב , מה שאתה רואה על המקלדת זה
אותיות, לא חרא של ציפורים". ויהיה גם יפה הנפש שיצקצק : " כל
כך נכון, כמה עמוק, ממש הוצאת לי את המילים מהפה... בלה בלה
בלה". בטח בטח, אתה רוצה להגיד לי שאתה יותר מטומטם ממה
שכתבתי? לך חפש מי שיערסל אותך יא 'הנושך בכריותיו' שכמוך.

אז שנתחיל? למה לא

כהרבה אמנים דגולים בהיסטוריה האנושית, תהיתי, ביני לביני, האם
קיים בעולם צליל אחד מושלם, משיכת מכחול מושלמת, מילה , הברה.
משהו שיכול בשבריר שניה,  בהבזק, בהרף עיין, להכיל את הההכל.
את כל היופי, העצב, השמחה, הכיעור, הכאב, השנאה, הקיום האנושי,
הההכל.
האם ישנו תו, קו, הברה?


נינו רוטה חורש על המערכת, הבטן מפוצצת והראש ממולא במה שמותר
ומה שאסור. אני הולך עם העניין הזה עד הסוף ואתם תקראו את זה,
אחרת תחטפו חצי מגה-בייט חצץ לתוך ה-XP שלכם,  כי אם לא תקראו
אני אהיה איתכם ברוגז לעולמי-עולמים  ואכתוב מעתה ועד עולם רק
דברים חשובים וחכמים שתצטערו עליהם נורא נורא ואשעמם אתכם
למוות. נשבע לכם!

אז אחרי שהוזהרתם אני ממשיך גם אם זה יקח לי כל הלילה.

אי אפשר לומר שאני מהרהר הרבה על אמנות. לא כי אני לא רוצה,
פשוט בגלל שאני איש די אהבל ולא למדתי בשום בית ספר או אקדמיה
לאמנות, הקווים שלי עקומים, המילים שלי מבולבלות ואני די מזיף
כשאני שר. אני גם לא פילוסוף מי יודע מה וכל פלספן מתחיל מגלגל
אותי מכל המדרגות בכל וויכוח טיפשי ואפילו לא טורח לבעוט בי
כשאני מגיע למטה,  וגם זה כי חבל לו על המילים או שהוא פשוט חס
על הנעליים המצוחצחות שלו.

אז למה אני מרביע לכם את את האונות?

אז ככה: אתמול היתה לי הארה, התגלות, ממש לידה מחדש. אתה לא
יודע איך זה בא, מתי זה מגיע, למה, כיצד ומהיכן. פתאום מגיעה
ההבנה, כהרף עיין, משום מקום, בלי שום סיבה, כשאתה לא מצפה כבר
לשום דבר כשהכוונה שלך היא אחרת לגמרי. הלכת לחפש את האתונות
ונפלה עליך המלוכה. כל הכאב כל העצב כל השמחה לאיד. כל היופי
והכיעור, והכל בהברה אחת, הבזק אחד, בקו אחד תו אחד. זה קרה לי
כשממש לא התכוונתי, לא לחפש את האתונות, לא ללכת לבנק, לא
לגמור יום עבודה, לא כשישבתי מול ה-LCD 19 אינצ'. שום דבר חשוב
או לא חשוב.

מתי זה קרה?

זה ארע כשבסך הכל התעוררתי בשלש לפנות בוקר עם שלפוחית מלאה
והלכתי להשתין.  מכירים את זה? את ההתפנקות במיטה, את ההחלטה
המנומנמת לקום וללכת לבית השימוש, את ההליכה המתנודדת בחושך
בין הבגדים הזרוקים על הרצפה, התימרון הישנוני בין החפצים
והצעצועים שפזורים בבית האפלולי. ההרגשה שצריך לגמור עם זה,
לשחרר את השלפוחית הנפוחה מהמטען המציק ולחזור למיטה החמה לעוד
שלש שעות של חמימות וחלומות יפים על ימים נהדרים שאתה שוכח מיד
עם צלצול הסלולרי.
אני מדשדש לי לכיוון האסלה הנכספת ואז זה קורה, הרגע שלו
ייחלתי, להבנה האולטימטיבית, להברה, לקו, לתו.

מה בדיוק קרה שם?
בדחיפות סהרורית אני מדשדש לי לכיוון השרותים ואז, ממש לפני
הדלת, נתקעת לי זרת רגלי הימנית ברגל שולחן ולאויר העולם מושמע
התו המושלם, ההברה המושלמת, בעיני אני רואה את אור הכוכבים
המושלם, ולאורך עמוד השידרה שלי עובר קו החשמל המושלם.

בקיצור :
"אאאאאייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

תסביר:

כל הכאב, כל העלבון, כל ההפתעה, כל אי הצדק האנושי, כל
האגואיזם (חייב הסבר, פשוט כל שאר העולם נעלם), כל השמחה לאיד
(חייב הסבר: הזרת אומרת לעצמה: "שיראה הבנזונה מה זה לשכוח
מקיומי",
"אז מה אם אני לא: ראש, יד, רגל, בטן, גב, פה, זין")
והכל בהברה אחת, תו אחד, קו אחד.
שיא האמנות.  במוזיקה, בשירה, בפרוזה, בתמונה. בהרף עין,
בהבזק.

הברה, תו, קו:
אאאאאאייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי



אז היכן השמחה והיופי?

זו השמחה על עצם ההתגלות, על ההארה, וזה כל היופי!