גילו אצל שלומי סרטן בלבלב.

אבל לא, באמת שהכל בסדר. אפילו יותר מ'בסדר'. הגידול אמנם
ממאיר, וגם הגרורות כבר יוצאות מכל החורים, אבל זה לא מה שאתם
חושבים. אין כאן סיפור על בנאדם מאושר שקם יום אחד בבוקר וגילה
שכל חייו המושלמים נהרסו. הרי גם קודם לכן, זה לא שהיו לשלומי
אישה ושתי בנות, או קריירה מבטיחה במשרד פרסום. גם לא ג'יפ
מגודל, ובטח שלא כלב בשם קבוקי. לשלומי יש רק חובות בביטוח
לאומי, נזילת שמן בסובארו ג'אסטי, ושכן שגונב לו את העיתון כל
בוקר מתיבת הדואר. הוא חושד שזה ששון המסריח מקומה שנייה, אבל
אין לו הוכחות.

רק שלשום בערב, החיים עוד היו מחורבנים ודביקים. בחברת השמירה
"צוות לבניין", בה שלומי עבד כמאבטח בנייני משרדים, הכריזו על
קיצוצים ושלומי קוצץ לאלתר. באותו יום הוא החליט שמכיוון וכבר
אין לו מה לעשות למחרת בבוקר, הוא יתעורר מוקדם, יתפוס
אלת-בייסבול, ויארוב לששון הגנב ליד תיבת הדואר. את כל העצבים
שלומי תכנן להוציא על ששון המסריח. לשפוך עליו את כל מיצי
הקיבה, השמן מנוע שנזל, הוודקה הזולה שזרמה כמי-ביוב בעקבות
הודעת הפיטורים. גם באשמת גניבת העיתונים הוא יפרק את ששון,
וגם, ככה על הדרך, בעוון "פרשת חדר-האשפה והחתול האכול-למחצה"
מלפני שנתיים, שזיכתה את ששון בתוארו "המסריח".
שלומי קם למחרת בחמש בבוקר עם ריח מצחין מהפה. הוא אפילו לא
טרח לשטוף פנים או להחליף חולצה, רק שלף את המחבט הישן מהארון
ויצא אל חדר המדרגות, לכיוון תיבות הדואר. נותר קצת זמן לחכות
עד לבוא השליח של "מעריב", אז שלומי החליט להעביר את הזמן
בבדיקת מכתבי יום האתמול. "כמה חשבונות, כוסאוחתו", הוא סינן
לעצמו בלובי הריק של הבניין. "רק דברים רעים, אני שונא לבדוק
דואר, אף פעם אין בשורות טובות". עלונים ל"שרגא האינסטלטור"
ו"פלאפלאפון - מזון מהיר ותקשורת סלולארית בע"מ" קומטו בעצבנות
ונזרקו לכיוון הפח. שלומי החטיא את שניהם, אבל לא היה לו כוח
להרים. חשבון חשמל, שיהיה, התרעה מהבנק, קיבינימט, ומעטפה
מקופת חולים. "קופת חולים? מה הם רוצים? כבר הסדרתי את
התשלומים", הוא התרגז ופתח את המעטפה. "נו, הבדיקות מלפני
חודש, כבר שכחתי מזה לגמרי. מה הם נזכרו עכשיו, כבר במילא עברה
לי הדלקת", שלומי חשב לעצמו, אבל רפרף בדף התוצאות בכל זאת. גם
ככה אין משהו מעניין יותר לעשות עד שהטוסטוס של "מעריב" יזמזם
בכניסה.

"שלום בלה-בלה סרטן בלה-בלה-בלה בלבלב בכבוד רב".

האירועים שהתרחשו במציאות לאחר מכן חשובים הרבה פחות. הטוסטוס
והשליח הגיעו בשלב מסויים, מצאו את שלומי שכוב בחושך על רצפת
הלובי, בין העציצים. השליח הוריד את הקסדה, שאל משהו, לא זכה
לתגובה והמשיך בעבודה, אולי אפילו חשב ששלומי הוא סתם הומלס
נרקומן. כמה דקות לאחר מכן, העיתון כבר נעלם מתיבת הדואר, אבל
לשלומי לא היה אכפת. הוא אפילו לא טרח להרים את הראש כדי לראות
אם זה באמת ששון המסריח שגונב לו את ה"מעריב".
לאור השמש לוקח שמונה דקות כדי להגיע עד כדור הארץ. אולי אפילו
תשע, בשכונה בה שלומי מתגורר. שלומי העביר את תשע הדקות הללו
בשכיבה על הגב, בחושך ההולך ומתפוגג, לא זע ולא נד. הוא שמע את
תיפוף הרגליים היחפות שהזדרזו במורד המדרגות, ולא הבחינו כלל
בשכן השרוע בין העציצים. לאחר מכן נשמע צליל רשרוש נייר, וצליל
טריקת תיבת דואר. אולי גם נשמעו כמה קולות נוספים, אך לעולם לא
נדע, כי שלומי לא טרח להקשיב ואת גנב העיתונים אי אפשר לשאול,
מן הסתם.

אבל, כאמור, כל הסצנה הנ"ל הינה נטולת חשיבות. דברים קרו שם
מכורח הרגל, שהרי העולם הוא עתיק, והרגלים עתיקים כבר קשה
לשנות. ההתרחשות היחידה, באותן תשע דקות, שבאמת בערה בזכות
עצמה ולא כרפלקס ישנוני, התקיימה אצל שלומי בראש.

העיניים של שלומי התעכבו על המילים מקופת החולים. בתחילה הוא
קרא את המכתב ברפרוף ובחוסר עניין, אבל כשנתקל במלה "סרטן",
חזר מיד להתחלה וקרא הכל בשקיקה. משהו התהדק אצל שלומי בראש.
הוא הרגיש את חריקת בלוטות המוח שלו, מתאמצות לרקוח הורמונים
במינון שיכול להזניק אדם מת מקברו. "הלב מייבב, והלבלב מלבלב",
נזכר בכתובת גרפיטי שקרא לפני שנים על חומה בגינה הציבורית.
הכתובת הייתה על הקיר, הוא חשב לעצמו. אותו יום בגינה הציבורית
היה הפעם האחרונה ששלומי נתקל במלה "לבלב", עד למכתב. הוא
התיישב לאט על הריצוף המכוער של הלובי, וחשב איך הכל נראה מכאן
שונה. המסמרים שהיו נעוצים במוחו הוצפו בהורמונים והחלו
להתמוסס, הותכו ונפלטו בזיעה. פתאום הוא יכל לראות את כל הצרות
הישנות שלו מאבדות נוזלים ומצטמקות. לשלומי יש סרטן חדש, ומה
אכפת לו בכלל מהאגרה לרשות השידור. את מי מעניינים הקיצוצים
מחברת האבטחה, או המים החומים שזורמים מהכיור, כשניצב מולם
סרטן בלבלב בשלב מתקדם. שלומי הרגיש איך כל בעיותיו מתגמדות,
בעוד שהוא עצמו הולך ומתעצם. שלולית השמן מתחת לסובארו התאדתה
באוויר, והפקידה בביטוח הלאומי לקחה יום חופש. כשאור הזריחה
הראשון הפציע דרך זגוגית הלובי, שלומי ניתר על רגליו ועלה
בעליצות לדירה. הוא התגלח וצחצח שיניו, כיאה לאדם שחייו
התרוקנו באחת מצרות טורדניות. מלבד אולי לצרה אחת ספציפית, אבל
גם אותה היא קיבל בזרועות פתוחות. שלומי התקלח, הסתבן, חפף
משיערו שאריות של עלים יבשים. לאחר מכן, התלבש במהירות, יצא
לרחוב, ותפס את האוטובוס הראשון לכיוון סוכנות טויוטה.

"אני צריך נסיעת מבחן על הלנד-קרוזר", אמר שלומי לפקידת
הקבלה.
"בבקשה אדוני, תמלא את הטפסים האלו, ונזמן לך נסיעת מבחן, זה
ייקח בין שבועיים לחודש, תלוי ב..."
"אין לי זמן לחכות. אני צריך עכשיו", הוא קטע אותה. "תנו לי
נסיעת מבחן עכשיו, ואם אני מרוצה, אני משלם ברגע שאני חוזר.
מזומן על השולחן".
"אני לא יודעת אם זה אפשרי..."
"אוקיי, אז איך אני מגיע מכאן לסוכנות של האמר?", התריס שלומי
בהחלטיות.
היא הסתכלה עליו במבט מתוסכל של בוקר ללא קפה, ואמרה: "חכה
רגע, אדוני. אני אלך לבדוק עם המנהל אם ניתן לקבוע לך נסיעת
מבחן דחופה".
שלומי המתין. הוא הכין לעצמו קפה במכונת האספרסו, ועיין
בפרוספקט של הלנד-קרוזר החדשה. "איזה ג'יפ!", הוא חשב לעצמו.
"בולע את הג'אסטי הטרנטה שלי לארוחת בוקר, ושותה את השמן מנוע
שלה בצד עם קשית". הקפה יצא מהמכונה. שלומי ינק לגימה קטנה,
ומיד ירק אותה בחזרה לכוס הקלקר. "זה מקולקל". אבל שלומי נשאר
רגוע כסלע. פעם, מזמן, הוא כמעט ריסק מכונת קפה בבית-אבות,
ש"ניסתה להרעיל אותי", לטענתו. אך כעת, הקפה החמוץ לא הפריע לו
בכלל. "יש לי סרטן בלבלב", הוא הזכיר לעצמו, ובעיית הקפה
התגמדה מיד והרכינה ראש.  
פקידת הקבלה חזרה לכיוונו, חיוך מבויש מוצנע על שפתיה. "טוב,
אדוני, במקרה יש לנו לנד-קרוזר אחד פנוי ברחבה", היא אמרה.

הנציג המעונב של טויוטה, במושב הנוסע, לא הפסיק להרצות על בקרת
האקלים המשוכללת. שלומי לא הקשיב למלה, ורק התרכז באושר המטפס
אצלו במעלה עמוד השדרה. "בלנד קרוזר החדשה מותקן מנוע VVT
מתקדם...", שלומי לא התקשה להתעלם. האושר כבר נצמד לו בין הגב
לבין משענת-העור, והוא ניווט את הרכב המגודל לכיוון הרחוב
הראשי. "...ועבירות שטח עם זווית נטישה של שלושים מעלות...",
שלומי דהר על פסי האטה, "...אבזור חשמלי מלא...", זרם ריצד בכל
גופו האכול-למחצה, "והכי חשוב, בטיחות מושלמת, כי אצלנו
הבטיחות שלך היא מעל לכל...", עורקיו של שלומי חזרו להתמלא
במיטב ההורמונים האנושיים. הוא גירד את הרצפה עם דוושת הגז,
וחי באושר ועושר, עד שהתרסק שלוש שניות לאחר מכן בבניין של
משרד פרסום מפורסם. הלנד קרוזר נמעכה כמו קרטון. שלומי וסוכן
המכירות נהרגו במקום. כריות האוויר בג'יפ כשלו דווקא ברגע
האמת, מה שהסב אחר כך נזק תדמיתי גדול לטויוטה והשמצות
בתקשורת. הגידול הסרטני התעופף לשלומי מתוך החזה השסוע, ונמרח
על המדרכה, ליד שאריות רדיאטור. מתנדבי זק"א מצאו את זה מאוחר
יותר. ורק למחרת, הביאה העירייה פועלי ניקיון, שיקרצפו מהמדרכה
את כל השמן שנשפך מהג'יפ.