אני לא מצליחה לכתוב יותר.
כבר כמה פעמים שהרמתי את העיפרון, כרסמתי אותו במשך כמה דקות,
הסתכלתי אל הכביש בעצב, הנחתי אותו וכיביתי את האור.
נדמה לי שזה בגללך.
פעם מישהו אמר לי ש"בגללך" טומן בחובו אשמה, בעוד ש"בזכותך"
מחביא בתוכו הכרת תודה.
אבל ההיגיון שלי אומר שזכות צריך להרוויח ואתה הרי לא עשית
דבר;
פשוט עמדת שם עם החיוך והסיגריה, נותן לעוברים והשבים לחלוף על
פניך, לא מביע בהם שום עניין.מחכה.
הספיק לי מבט אחד בך כדי לדעת שאני לא אוכל יותר בחיים להיות
עצובה; כמה שאני לא אנסה, בסופו של דבר תמיד אהיה מאושרת.
וכשמאושרים- נו טוב, פשוט אין על מה לכתוב.
הכאב מצטייר טוב במילים, את האושר צריך לצלם.
אבל הנה, כתבתי משהו. ותמונות - אין.