שפתיים מנתקות מגע,
עיניים מאבדות אחיזה.
זה סימן שהגיע זמן לעזוב,
אני קם ויוצא מפה,
אני בטוח שכאן הסתיים לו
עוד מסע, ארוך ומייגע.
עוד רגע ולא אבדה לי התקווה.

אין אשליות, אני חי במציאות אחרת,
אין בעיות, נעלמו הספקולציות.
הבלאגן לא חסר לי, הדמעות הן אלו
שאבדו לי.
ספר עמוס בזכרונות שהשקעתי מזמני
והנצחתי על דפים שהדיו דהה בם.
אני ניגש לפתוח את הדלת, אוחז בידית
בשקיקה, מעביר את חום גופי ונשבע
שזאת הפעם האחרונה שכף רגלי
תחזור למקום בו נולדו הבעיות שלי.

מושיט את רגליי,
אני מפסיק להסתכן,
עוצם עיניי, נזכר רק בדברים הטובים,
אבל לא - הראש כמו מסך טלוויזיה,
מלא בנקודות וחלקים לא פתורים,
אני כל כך כעוס שלא מסוגל להירגע,
היום קמתי בבוקר עם חור במקום
שבו הכי קל להתאהב.
הייתי עיוור, שכחתי לרגע לפקוח עיניים,
ועכשיו כבר לא אכפת לי להודות,
המהות של העניין אבדה ואני כבר לא אוהב.