אני לא מאמין לך. את עוד תמצאי את הדרך אלי. אם לא, אני אמות.
לשמוע אותך נחנקת בטלפון, כמעט שבועיים עברו. את בטח במיטה
עכשיו, נאנקת מכאב שאני מקשיב לו וחלקים בי כבים עם כל שניה
שמתה לה. אני מדמיין אותך במיטה שלך, שלנו, מריחה אותי בדמיונך
ואני לא שם. וגם מחר לא אהיה. ולא אגע לך ביד, ואלך לישון
באמת באמת לבד. כמו שאת ישנה-לא-ישנה כבר שבועיים. כמו שאני
חולם רק דמעות. עם כל יום שעבר מאז נפרדנו, רק הולך ומתנתק
מעצמי. לא מוצא אותי, לא מחפש. כי אישה כמוך לא אהבתי מימיי,
מלילותיי. את עצמי בתוכך, גם בעינייך, גם בגופך. כל כך רחוק
ממך, והזמן קפוא כמו ספינה על שרטון. עכשיו שנינו בפחד ממית,
שאולי לא נהיה עוד. מכאן המחנק, אני יודע. והוא לעומתנו, לא
נשבר. הוא, לעומתינו, לא נגמר. ימשיך גם מחר לשטוף אותנו ים
המלח. את תהיי. אני אהיה. אנחנו לא. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.