תום אמר לי שהוא כנראה יצא מזה יחסית בזול. הם שכרו לו עורך
דין אזרחי, ויחד עם העורך הצבאי הם ישיגו לו רק כמה שבועות
בכלא 6, ולא יותר. כך לפחות תום אומר.
אני כל הזמן הזה חושב, איזה דפוק. הבן אדם יכול היה לסיים קורס
טיס עכשיו. להיות לוחם בסיירת אליה הוא נלחם להגיע. לחבוש
פצוע, לפקד על מעצר. השאיפות הכי גדולות שלו היום הן רק
לריאות.
כשהמשטרה האזרחית העבירה את הטיפול למצ"ח, זה כבר היה די אבוד.
שישים ושישה גרם לא הולכים לשום מקום ברגל.
אז יעיפו אותו מהיחידה, גם ככה הוא לא רצה להיות שם אף פעם,
ולא כל כך היה. הצער הכי גדול שלי הוא על האופי שהולך לאיבוד.
דיברתי עכשיו עם אמא שלך. אני מרחם עליך. אני כועס עליך. אתה
בכלל מבין מה אתה עושה למשפחה שלך? לחברים שלך, לאלה שאוהבים?
אני בכלל מבין מה עובר עליך? אתה, מבין? אני מרחם, אני כועס,
אני מספיד.
אתה כבר לא יודע ממה אתה נהנה. אמרת לי פעם שהחיים יפים כמו
שהם, והם יפים גם כשמעשנים. החיים שלך מעשנים עצמם לדעת, עידו.
זה הוא המוות של כל התום, הפשטות והעומק שהיו בך, ותחיית
הערפל.
היה לי חבר, שהאמין שמריחואנה זה טוב. גם אני. עדיין לא שולל.
היא מרגיעה, היא מחדשת, היא החוש השישי והשביעי והשמיני שלא
קיימים לולא היא.
היא פותחת דלתות שאין יודעים על קיומן.
כמה כואב לי ועצוב,
שנפתחה לך דלת אחת,
לא במקום, ולא בזמן.


אופקינו השתנו
כמו תהום ופסגה
פעם אני, פעם אתה
מעבר לכל דמיון
עכשיו מקום לדאגה
עכשיו מקום
להספד