הזמן נמלט.
לפני רגע הוא היה פה - כלוא מאחרי קיר של זכוכית ספיר. קפוא
כמעט, סובב במעגל תאו הצר. השגחתי עליו. כמו שעון הבטתי לראות
שהוא עדיין שם, עדיין במקומו. ובאמת - תמיד הוא היה שם, סובב
סובב במעגלים בתא הצר.
הולך. הזמן תמיד הולך. גם בתא הצר הזה הזמן תמיד הולך, לא נח
אף פעם. הוא קצת צולע, הזמן. אולי בגלל שהוא פיסח ברגלו האחת,
גורר אותה לאט, לאט. אבל הוא תמיד הולך, סופר חריצים בקירות
התא, ברצפה, סופר. הוא כל הזמן סופר, הזמן. כאילו העולם יחדל
אם הוא יפסיק לספור, או חלילה וחס ידלג בספירה.
אבל עכשיו הוא נמלט. נעלם.
כמו אמן אשליות - הוא שם אבל איננו. מביט מבעד לחלון התא, נדמה
שאתה רואה אותו - ואינך רואה דבר. הזמן הוא אמן האשליות הגדול
מכולם.
אומרים שהוא נמלט כבר פעם. הרבה פעמים, בעצם. נמלט תמיד, אם
לדייק. אומרים גם שאיש עוד לא תפס אותו, אמן הבריחות. לא בשעת
מעשה, ובטח לא אחר כך. הוא משאיר אחריו תאים ריקים, וסוהרים
שלא נותר להם אלא לראות איך עבר זמנם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.