מצאתי את עצמי גונחת כמו סוס.
הכאבים היו גדולים אבל גם האסתטיקה.
ידיה נפרשו מעליי כמו סירות מפרש. הסתכלתי עליה והיא נראתה כמו
חיה שאני לא מכירה.
היא לא נראתה כמו יצור אנושי. היא נראתה כמו אלה מהמיתולוגיה
התימנית. שחורה ודקיקה ורגליה פסוקות והיא מחכה.
עכשיו היא מחכה.
כאבו לי השרירים אבל אני לא הפסקתי כי זה אבוד במילא.

יש איזה רגע קטן שאפשר לפספס אותו ובטח לא להרגיש אותו שזה רגע
שבא שנייה אחת לפני אסון.
עוברת מחשבה בראש אבל לפני שמספיקים לתפוס אותה הנזק כבר
נגרם.
זה רגע שאני מכירה את הריח שלו והוא תמיד קשור באיזשהו הרס.
כשמטפסים על הר ותוקעים את היתד לא מספיק עומק ודווקא אז
עוצרים לכמה שניות לנוח למרות שיודעים... בום.
כשעולים על מדרגות נעות ומתיישבים לנוח ורגע לפני שקמים, השמלה
נתפסת בחריץ ונקרעת.
כשמדליקים סיגריה והלהבה גדולה מדי ובכל זאת מקרבים אותה
ושורפים את הגבות והשערות באף.
כשנצמדים לאוטו שמקדימה בפקק על דרך מהירה למרות שיודעים שזה
קרוב מדי ומתנגשים בו בטעות דווקא על הנתיב השמאלי.
כשמרוקנים את המאפרה אל מחוץ לחלון למרות שישנו הסיכוי שהאפר
לא ייפול במקום הנכון ובדיוק נושבת הרוח ומעיפה את האפר על אמא
עם עגלת תינוק.
כשזורקים את הפלאפון על הקיר מרוב עצבים והוא נשבר וזה נורא
נורא מציק, אבל ידעתי שהוא יישבר.

ויש גם את הרגע הזה לפני שיוצאים מהבית לפגוש מישהי שאוהבים
מאד למרות שהיא עושה את המוות והורסת את החושים וגורמת להרגיש
כאילו אין אפס גדול ממני בכל היקום כולו ושאין פוסטמה יותר
פראיירית ממני וחלשה מבין כל יצורי החיים על הפלנטה הזו.
ואת הרגע הזה קל להזניח במסווה של חיפוש אחר המפתחות או
הפלאפון או הארנק או חפיסת מסטיקים. וזה לא סתם רגע קטן כי זה
רגע של חטא.

ואני מרגישה את החרטה תמיד באותה נקודה באמצע, בדיוק ברגע שהיא
מסתכלת עליי ומחכה שאעשה לה נעים. ובדיוק ברגע הזה אני נזכרת
שזה בעצם לא רעיון טוב שבאתי כי עכשיו יהיה לי יותר למה
להתגעגע.
אני נזכרת שזה בכלל לא רעיון טוב לאסוף עוד חוויה איתה ואני
נחרדת מהרגע שאחזור הביתה לבד. והרגע הזה של ההיזכרות מגיע, גם
אם לא היה הרגע הקטן הראשון בטרם היציאה מן הבית.

האסתטיקה מעורבבת בכאב ולא מניחה לי לחשוב יותר מדי על עצמי.
אני עושה לה נעים אבל בגלל שאני מוטרדת זה לא יוצא לי מכל הלב.