ואני כבר מכירה את ההרגשה הזאת,
אולי יותר מדי טוב.
אני יודעת מה בא עכשיו,
אני יודעת מה יבוא עוד מעט,
ומה יבוא אחר כך.
כמו רכבת שנוסעת,
כמו כדור שלג מתגלגל שאי אפשר לעצור.
תענוג מפוקפק לרגעים קצרים
שלעתים עדיף על חוסר תענוג כלל
ולאחריו סבל ארוך ומתמשך
שלעתים עדיף על האדישות הכללית האופפת.
כנראה שנגזר עליי לחיות כך,
להרגיש כך,
להתאהב כך,
לאהוב כך,
לא להיות נאהבת כך,
לסבול כך.
אולי אני מקוללת בכך לתמיד,
ולחשוב שזו אפילו לא אהבה.

ו"האני בעוד 30 שנה",
הוורקוהולית בעצמה,
אומרת שלא כדאי להיות טובים מדי במה שעושים
כי לא יסכימו לוותר עלייך.

וזה לא דבר רע ועצוב לכשעצמו,
זו אני שלוקחת את זה לאותו מקום
אותו מקום כואב והמופילי,
שמדמם כבר שנים,
וכנראה שידמם לעולם.