אני צועקת וחוזר אליי הד,
קולות עצמי שמתנגחים בי שוב שוב.
אני לבד בחלל ריק,
אתם לא באמת כאן.
אני רואה אתכם,
ושולחת יד לגעתם בכם.
אתם אמיתיים?
וידי עוברת דרך פניכם,
אתם אוויר.
אתם החמצן שסוגר עליי,
אתם אשליה,
אשליה של הקשבה,
אשליה של מי שכאן,
אבל אתם לא כאן.

אני לבד.

אני כל-כך לבד
ואין בי כח לאסוף אתכם חדשים
ואין בי כח להביא אתכם למקום הזה
של פעם.
זה כאילו אני אוחזת בכם בכל כוחי
ורוחות השגרה
ורוחות החיים פשוט לוקחות אתכם
ואינכם מתנגדים!
ואינכם עושים דבר!
ואינכם מתקשרים כלל!

רק אני.

עוד 25 ימים אני אמצא כמוכם המון,
כמוכם חדשים.
כמוכם שירצו לדעת מי אני,
כמוכם שירצו את קרבתי,
בדיוק כמוכם בהתחלה,
רק שאת הוראות ההפעלה אין בכוחי לקרוא
ואין בכחי לספר שוב הכל מחדש.
אין בכחי להציג שוב את מרכולתי
ולחוות שוב את חיי דרך המילים.
אין.

ואני רוצה לומר לכם!
ולהיות איתכם!
ולחוות איתכם!
ולשתף! אני רוצה!
רק אל תתרחקו כל-כך,
אל תתעלמו כל-כך,
אל תשתקו כל-כך.
אל תטעו בי תקוות שווא כל-כך.
אל תהיו לא החברים שהיו לי פעם
כל-כך.
כל-כך לבד לי עכשיו,
כל-כך.

מוקדש לכל החברים
שכבר אין לי.