קרני האור מסנוורות.
אני מחכה לגשם כדי שאוכל להפריש את כל הנוזלים מעיניי.
כי נמאס לדמעות בלילה,
הנוזל מתקשה יחד עם הרוח.
החושך מתיש אותם.

אני מזיעה יותר מדי,
יותר מדי נוזלים בתוך גופי נותרים מאופקים כמאובנים,
מחפשים דרך לצאת,
העובש כבר זומם לו דרך החוצה.
הגשם מגיע כמה פעמים בשנה וזה לא מספיק ליישות שכזאת.
הרופא אמר לבכות פעם ביום,
מומלץ על בטן ריקה כדי לא להתפוצץ,
ואם אפשר איזה משקה משובח אחרי,
כי הנפש זקוקה למין פינוק שכזה.

הגשם על פניי מתערבב עם הדמעות,
עם הנוזלים המופרשים מגופי.
אני על הגג מסתכלת על כולם מלמעלה ומרגישה בתחתית.
אתה מגיע ורואה אותי רטובה
אתה רוצה שאכנס
ואני זקוקה לעוד כמה רגעים ,ימים
אולי גלגולים
פעולת התרוקנות הנוזלים טרם הושלמה.

" עוד קצת,נשאר עוד קצת"
אתה מנשק את פניי
ולא מרגיש שאתה טועם עכשיו דמעות טריות הישר מגופי.
אתה לא יודע שכל פעם שמגיע הגשם,
אני עולה למעלה
ואתה מוריד אותי למטה
הלשון שלך שותה את הדמעות שלי
היישר מתוך פניי,
מעיניי.

בעוד קרני האור מסנוורות.
והזיעה מתגברת.
אני נהפכת צהובה כולי מניקוטין.
גופך מרווה עצמו בשתיית הדמעות.
ואני מתנוונת מחוסר,
הנפש זקוקה גם לפינוק שכזה.

ואתה חשבת שזה הגשם.