כבר כמעט שבוע שלא ראיתי אותה ואני משתגע.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה, כזאת ביישנית ושקטה עם
חיוך שובב שאומר "רק שמחת חיים וכמה שיותר".
אפילו לא הסתכלתי עליה בתור בחורה שאפשר לצאת איתה או לפחות
להתעניין, כי אני דביל שכמותי הייתי נעול על בחורה אחרת.
אומרים שהאהבה מסנוורת ואני הייתי בלי משקפי שמש, לא ראיתי
אותה, את הקטנה, שהיום אני שבוי בקסמה.
כך חלפו להם שבועיים שהיא לידי מחייכת את החיוך הזה שלה
ואני... אני, דביל שכמותי בכלל לא שם לב למה שהולך.
חשבתי שהבחורה שאיתי תגרום לי לאושר ולעושר ואפילו השווצתי בה
בפני המדהימה.
שבועיים איתה, שעה אחר שעה, ואחת אחרת את הראש שלי מעסיקה.
ואז האחרת אותי העיפה כמו עלה בשלכת ומי שנשארה לידי זאת ההיא
המושלמת.
כשנגמרו השבועיים שלנו ביחד חזרתי לעיסוקיי והיא לשלה, אבל את
האמת שבלב אליה האהבה בערה, לא שכחתי אותה לרגע ואפילו לא
לשניה, וכך עבר לו עוד יום ועוד יום וחודש ועוד חודש.
חברים היו מצטלבים בדרכה ורק היו מרעיפים שבחים: "וואו, חמודה
ושווה".
שמונה חודשים עברו מאז ראיתי אותה לראשונה ולפני חודש שוב
הגעתי למקומה. כבר בדרך, פרפרים בבטן בעטו וריחפתי מאושר. אני
הולך לראות אותה לעוד שבועיים והפעם אני לא מפסיד אותה.
הגעתי אליה והיא זכרה, זרקה מיד חיוך בלי להגיד שום מילה.
הפעם גיששתי וחיפשתי, רמזים שלחתי והיא התמידה בחיוכה שלה,
דקות על דקות ושעות לא שעות, ביום ובלילה אני הייתי איתה והיא
איתי וכבר הרגשתי שהיא חלק מנשמתי. האהבה פרחה וגם הילדה קצת
התבגרה ואני עוד שניה מתעלף, אני חייב אותה עכשיו איתי ואני
איתה.
ושוב חלפו להם השבועיים ביעף ואני דביל שכמותי לא השגתי אותה.
אך הפעם אני יכול להבטיח קבל עם ועדה, היא תהיה שלי וביחד נחיה
בגן עדן כמו אדם וחוה.
כן, זו היא, שמרית המקסימה שיופיה מתהלך לפניה וכך גם אופיה.
כמו בטלנובלה או סיפור אגדה, היא הדבר הראשון שאני חושב עליו
בבוקר והאחרון שאני מדמיין בלילה. מסונוור ממנה, בשבילי היא
כמו שמש חמה מלטפת ונעימה. כל כך אוהב אותה, אוהב כל כך.