"בית המשפט!" - זעק השמש בחרדת-קדש.
הס הושלך באולם המשפטים הגדול וההומה אדם, שבהיכל המשפט
בתל-אביב. הכל התרוממו על רגליהם כנד אחד.
בצעד מהיר ובוטח פרץ השופט מלשכתו, צעד שני צעדים רועמים על
דרגש העץ, זה המחובר דרך-קבע לבימת-הכבוד שלו שבמרומי האולם,
והתיישב על כסאו. הקהל הוסיף לעמוד.

השופט הזקן, בעל-העיניים הכחולות והחכמות, הביט אנה ואנה
כאינו-מבין. לפתע, כאלו נזכר בשגרת-יומו, פלט בשקט כך שרק
הפרקליטים שעמדו בסמוך לבימת-הכבוד, יכלו לשומעו - "אפשר
לשבת". הפרקליטים התיישבו וכך יכל הקהל הרב, שהצטופף באולם,
להסיק מסקנות ולהתיישב אף הוא.

חוקר המשטרה פקד יצחק רודף-שלום קרב בצעד בוטח מדי כדרכו אל
הנקודה במרכז האולם, מול בימת-הכבוד, זו המוכרת בדרך-כלל כדוכן
העדים. הוא הגיש לבית המשפט גליון-נייר ארוך במספר עותקים,
המוכנה "בקשה להארכת מעצר", והוסיף: "אנו מבקשים לעצור
לחמישה-עשר יום, להמשך חקירה, את גרציה מלכה כחשודה ברצח
הקצינה שושנה אזולאי".