אלפי אנשים עוברים באותו רחוב.
מתכון קבוע לחיים, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע.
חלקם בקבוצות, חלקם לבדם.
הרוב המוחלט נראה מאושר למדי, בעוד שעל בודדים מהם אפשר לראות
את החיוך המזוייף והאושר הפלסטי.
בעודי עובר ברחוב מדי פעם, יוצא לי לתהות מהו מקור האושר
שלהם.
האי-וודאות והחיים בבועה, או שמא הדיסאינפורמציה והפחדים שאיתם
הם מעדיפים שלא להתמודד?
ומי הם בעצם האנשים האמיתיים כאן, בכל הסיפור הזה?
בעודי פוסע בצעדים גדולים על רצפת הרחוב הרטובה אני נזכר בך,
בנו.
לבטח לא תזכרי איך ישבנו בבית הקפה הקטן בצידו הימני של הרחוב,
כאשר החזקתי את ידך ואמרתי לך שאני אוהב אותך, ואת מצידך אמרת
לי שלא לעזוב אותה לעולם.
לפעמים אני אפילו יושב לבדי בבית הקפה הקטן, מזמין לעצמי
אספרסו כפול עם חלב מוקצף, בדיוק כמו שהייתי מזמין כשאת היית
פה.
לפעמים המלצרים ההולכים ובאים שואלים אותי עלייך, ופעם אחרי
פעם הם מקבלים את אותה התשובה שיוצאת לי מהפה בכבדות מסויימת.
מעניין שהאנשים שנהגו להוות לנו רקע לחיים זוכרים אותנו, בעוד
שאנחנו מתחילים לשכוח אחד את השני.
מעולם לא שיקרתי כשאמרתי שאני אוהב אותך.
השעה היא בדיוק שש שלושים ושבע בבוקר, ואני סיימתי את כוס הקפה
שלי.
אלפי אנשים עוברים באותו רחוב, אבל אף אחד מהם לא יצליח
להבין.
זו היא תחילתה של תקופה, התחלת החורף. |