אי-שם במעמקי יער מרוחק, חי לו פרח נחמד. פרח כה מדהים ביופיו
וכה מיוחד בצורתו. פרח שכמותו לא ראתה עין מעולם. עלי כותרתו
כתומים כזריחה וזוהרים כשמש צהריים. גבעולו ארוך ומסולסל ועלים
ירוקים ורעננים פורחים מתוכו בשלווה. אבקניו גדולים ומרשימים,
מעוז חפצה של כל דבורה.
נראה היה כאילו הפרח מוקף תמיד דבורים מזמזמות. עם זאת, הוא
מעולם לא ראה דבורה יותר מפעם אחת. כולן אכלו להן והתעופפו ללא
שוב. חלומו היחיד של הפרח היה למצוא את הדבורה שלו. הדבורה
שאותה יוכל להאכיל ללא תום, הדבורה שתעניק לו בתמורה את זמזומה
המתנגן יפה כל כך לאוזניו.
יום אחד החליט הפרח הקטן לנסות להעמיק את קשריו עם הדבורים
המבקרות אותו מדי יום. הוא פנה לדבורה קטנה בשאלה "מה שלומך
דבורה נחמדה?"
הדבורה הקטנה הביטה על הפרח וזימזמה בקול נישא: "אמא אמרה לי
לא לדבר עם פרחים זרים", והתעופפה לה משם, מבלי להביט חזרה.
עלה נשר מכותרו היפהפה של הפרח, אך הפרח הקטן לא חש בו. עליו
עוד נותרו מרובים לאין ספורים ונעימים פי עשור.
הוא החליט לנסות שוב ופנה לדבורה נוספת: "שלום לך דבורה נחמדה,
נכון שזהו יום נפלא?"
אך הדבורה רק ענתה "מה לך, פרח, וליופיים של ימים? אתה רק עומד
כאן ומעניק צוף לדבורים"
ראשו של הפרח נטה קצת למטה בבושה. הוא לא היה צריך לשאול את
אותה השאלה.
עם זאת, פעם שלישית לעולם אינה מזיקה. הוא הרעיד את עליו
הירוקים, ניער את גבעולו הארוך והרים את עליו לכיוון דבורה
שנראתה לו מתאימה "דבורה יפה, התרצי ללכת עימי, לגור לבד, רק
שנינו, באיזו פינה?"
"ומה קרה לך פרח משוגע, שיגרום לך לחשוב שזו תכלית בואי אליך?
איני יכולה לנטוש את חבריי, הכוורת זקוקה לי, ואתה? אתה רק
פרח. כמוך עוד מיליון. מצטערת, אך אצטרך לומר לך שלום ולא
להתראות", אמרה הדבורה והתעופפה גם היא מבלי להפנות מבטה.
עצם הפרח את עיניו, וסגר את עליו לתוכו. אין כאן דבורה שתרצה
להיות חברתו. יצטרך ללכת למקום אחר, לחפש דבורה לגור עמה, לחפש
מקום בו יוכל להעמיק את שורשיו.
בבוא הליל פקח הפרח את עיניו, ואת שורשיו הוציא אט אט ממקומם
באדמה.
צעד וצעד ללא מנוחה, מרשרש בעליו, מנפנף באבקניו, אולי תשמע את
הצליל איזו דבורה אבודה.

ימים עברו עליו כך, בהליכה, ושום דבורה לא נראתה. אולי לא היה
צריך לעזוב? אולי היה לו שם יותר טוב? הדבורים זמזמו לו כל
היום, הנעימו את זמנו, גם אם לא רצו יותר מידי בחברתו.
אך לפתע, כמו מתוך חלום, הופיע יצור גדול. ססגוניות היו כנפיו
וארוכים מחושיו. מעולם לא ראה הפרח יצור כה יפה. יפה כמעט כמו
שהיו הדבורים שרות עליו, על הפרח הקטן.
"מי אתה יצור גדול?" שאל הפרח.
"אני פרפר", ענה לו היצור "ומה מעשיך כאן, פרח קטן?"
"מחפש אני דבורה להשתקע עימה", ענה לו הפרח.
"אך מדוע זה תרצה דבורה? הן שחצניות בצורה מאוד לא נעימה"
"דבורות הן מה שהכרתי כל חיי. זמזומיהן ערב לאוזניי. ארצה
למצוא מקום בו אוכל להעמיק שורשיי. מקום בו אוכל לשמוע רק
דבורה אחת למשך שארית חיי".
"אך דבורות תמיד גרות עם חברתן. לא תמצא דבורה גלמודה, את
ילדיהן חייבות להאכיל, ואת הכוורת לתחזק ולהעמיד".
עצר הפרח מלהוסיף לדבריו. מעולם לא ידע...  מעולם לא חשב. אין
אלו הדבורות שליבו אליו משך, היה זה הרעיון של מישהו נוסף
בחייו.
כמה מעליו היפים של הפרח נשרו. כעת לא נותר לו דבר שכן
מהדבורות הוא הלך ועוד לא מצא את שליבו כל כך כמה אליו.
ראה זאת הפרפר והתחיל להתעופף סביב הפרח הקטן "אל תהיה עצוב,
אוי פרח נחמד, אשמח אני למצוא איתך בית, יחדיו."
הרים הפרח את ראשו וניער את אבקניו "הו פרפר, אני אשמח!"
וכך נטשו להם הפרח והפרפר לחיות יחד באיזו פינה, כי לשורשיו
מקום להעמיק הפרח כבר מצא. מאז ועד עולם, הפרח הקטן למד שכאשר
הולכות הדבורים, תמיד יבוא פרפר.