המחנק של אחרי הנפילה
והשינה האינסופית,
הרצון לשקוע בידיים זרות
והחיבוקים הופכים לרפויים יותר ויותר.
זו לא אני ובטח שלא הוא.
אפילו בנשימה האחרונה הגופים לא התחברו,
התשוקות לא סופקו
והרגשות נשארו אטומים.
למראית העין היה טוב בזרועותיו
ובלב הכול שבור.
אני מספרת לה בלחש על הפחד של הביחד
וההרגל של הלבד.
על הדמעות שאחרי ועל המים החמים.
ואז נזכרת - זה מעולם לא היה כך.


18.11.07
"כשאתה בא,
אני שומרת,
מחזיקה,
עד שהכול עובר."

(אפרת גוש)