מקולקלים
אנחנו
  שבורים

שבורים ואין לנו
שום תקנה

הוזים
אנחנו
  נידחים

כמו איים
שרגל אדם
לא דרכה בהם

אני מקפיאה
את המחשבות
ברוח של הים

והנשימות שלך עדיין
חמות לי על העורף

ספינות
אנחנו
  ספינות

שנטרפו על
צוקי השפיות

בחורים השחורים שבחלל הנפש שלנו
בחיות הרעבות שגרות אצלנו בראש
ברצון למות כמו כוכבים

מאירים לרגע
באור חזק יותר
מאורן של אלף שמשות
זרות, פראיות
השמשות הכופרות, הארורות
ששוקעות לתוך הגלים
שלתוכם אני הולכת

מנשקת את השפתיים המלוחות
מהתפרקות של יסודות טרנס-אורניים
המחשבות שלך
לדמעות רדיואקטיביות    

ילדים בשלג
אנחנו
  ילדים

אם לא יבואו
איזה אב או אם
ויכניסו אותנו מהר הביתה

חזקה עלינו שנקפא מקור


אבל השלג

נכון שהוא יפה?

ביופי המרטיט של כל גווני הכחול העמוקים
בחשק העז להיכנס אל המים
ברצון הבלתי נשלט לטבוע

לא רוצה לתאר את הים במילים
ללכוד קצת ממנו בכפות הידיים
ולראות אותו חומק לתמיד
מבין האצבעות

אני רוצה את כולו
את כל הים בתוכי
אני רוצה שיהיה לי ים בתוכי
נשבר על שונית ההכרה שלי  

לא רוצה לתאר אותך במילים
ללכוד ממך קצת בין כפות הידיים
אני רוצה את כולך
את כולך בתוכי
אני רוצה שיהיה לי אתה בתוכי
נשבר

הנה כתבתי לך עוד שיר

מכת חשמל קטנה
ללב העייף הזה